לאחר פרסום פוסט השיבה המפואר נראה כי כל קוראיי הנלהבים מדאז (כל השלושה) הלכו לאין שוב. עצוב. הרבה דמעות היו שם.
אבל אם כבר אז כבר. דבר לא יעצור את זרם הכתיבה המטורף שיוצא!!
אם כך ילדים, על מה נדבר היום?
עוד מילדותי אני זוכר את עצמי כשונה. ביסודי המוקדם הרגשתי די רע עם זה והעדפתי לנסות להשתלב, ללא הצלחה.
היה לי הומור שונה. דרכי מחשבה שונות. התעניינתי בדברים שונים:
מגיל 5 ניגנתי בכינור. עד היום יושב אצלי כלי העץ האצילי ויוצא לסבב נגינה מדי פעם בפעם (פעם בשנה במקרה הטוב). כיום אני נחשב אדם מגניב רצח כי אני יודע לנגן בכינור עם ותק רב של לימודים. הגעתי לרמה די גבוהה והכל.
בתור ילד, לנגן בכינור זה הדבר שהכי נתפס גרוע אצל שאר הילדים. אוטומטית יש שמץ בושה בעניין וממעיטים בהזכרתו.
אני זוכר את עצמו כאדם לומד, מבין ואוהב את זה. היה לי אוצר מילים גבוה יותר, הסתדרתי עם המורים, אפילו מסתבר שדיברו עם ההורים שלי על להקפיץ אותי כיתה. מבחינה אינטלקטואלית הובלתי. מבחינה חברתית קצת פחות.
מכיתה ד' החלה תפנית מפתיעה. האישיות שלי אמנם נשארה מוזרה כשהייתה, אולם התקבלה בסבר פנים יפות בכיתה החדשה והמדהימה שהייתה איתי עד סוף היסודי.
במשך השנים האלה המוזיקה ששמעתי הייתה בעיקר מוזיקת גלגלצ, MTV ומה שהיה פופולארי באותה תקופה. למה? כי זה מה שהיה.
דבר נוסף היה מוזיקה קלאסית אותה ניגנתי ולה האזנתי כחלק מלימודי הכינור.
מה עוד שמעתי? מוזיקת אוטו. בנסיעות ארוכות אחותי הייתה מביאה מוזיקה משלה שנשמע. זכור לי בעיקר אריק איינשטיין, ABBA, QUEEN ועוד דברים שכאלה שמצאו חן בעיניי. בנוסף בגלל קליפ של BLINK 182, קניתי אלבום. בהסתכלות אחורה די הפתיע אותי שכבר ביסודי שמעתי פאנק. כנראה שניצני החיבה המוזיקלית לדברים שלאו דווקא פופולאריים היו כבר אז.
בתחילת חטיבת הביניים הלכתי לחפש את עצמי מוזיקלית. בהתחלה ניסיתי ראפ והיפ הופ. הקצב היה כייפי. רצף המילים היה מגניב. באותה תקופה גם למדתי ברייקדאנס. באותה תקופה נשארתי עם גוש חברים, רובם מהילדות, ועיצבתי את עצמי הרחק ממראה התרבות הפופולרית ויותר בצורה שהתאימה לי.
בתקופה לא כלכך רחוקה לאחר מכן התחלתי להתעניין באנימה ומנגה. הייתי פעיל בפורומים, הכרתי לא מעט אנשים טובים ותפסתי קצת יפנית, כולל מוזיקה מאנימות שונות. יוני הזה הוא היוני הראשון שאני די שלם איתו.
סביב אותם אנשים בניתי סלנג ותרבות. הקשבנו לאותה מוזיקה. דיברנו על אותם נושאים. הם היו שונים כמוני וקיבלו אותי בסבר פנים חמות ובהרבה מאוד אהבה. מה היה יפה בקבוצת האנשים האלה? הרבה מאוד יופי פנימי, קבוצת אנשים עם שכל וכל זאת עם שונות רבה מהתרבות הפופולרית. נהייתי outsider גאה ושמח בכך.
עם הזמן הקשרים שם נחלשו. בהסכלות אחורה לא ברור לי מה קרה, פשוט קשרים ניתקו. התחלתי להתמקד יותר בחברים היומיומיים שלי.
עם הזמן ירד לי קצת מראפ וJROCK ואת מקומם תפס המטאל. במשך תקופה לא קצרה האזנתי רק למטאל. חברים שונים הכירו לי דברים שונים בתחום. כשהתחלתי בשלהי כיתה י' ללמוד בס אצל טל וייסמן (גיטריסט וסולניסט מנגה לשעבר) הצהרתי על עצמי כשומע מטאל ומטאל קיבלתי ללמוד.
לזכותו של טל יאמר שהוא ניסה לפתוח אותי גם למקומות בסיסטיים אחרים: סלאפים, רגאיי, דיסקו וכדומה.
עם הזמן חזרתי לשורשים תוך כדי הישארות במקום והגעתי לאן שאני היום מבחינת טעם מוזיקלי: אוהב מטאל, ראפ, מוזיקה עכשווית, מוזיקה קלאסית, מוזיקה לסרטים, רגאיי, פאנק, רוק, קאנטרי, בלוז, ג'אז (בעיקר סווינג) וסוגות נוספות. עם כל הזמן שעבר, לקח לא מעט זמן עד שנפל האסימון שזה אידיוטי להשתייך להגדרה חיצונית מאשר להגדרה שלי.
מי אני כיום?
אני יוני. אני קטגוריה בפני עצמה. אני תופעה. אני חסר השתייכות. אדם ליברלי בדעותיו. הגיוני (כמו מזל תאומים טוב). לעיתים הפכפך בדעותיו (כמו מזל תאומים טוב). מחפש כל פעם את הדבר הגדול החדש שלו, ממצה אותו עד תום וממשיך בחיפוש (כמו מזל תאומים טוב). לא מאמין באסטרולוגיה. בעל חוש הומור, שמחת חיים, חיבה לאמנות, מוזיקליות ותיאטרליות.
למה הפתיחה הזאת?
למה הקומוניזם כשל באמת? אנשים נכנעו לרגש ואינסטינקט. האינסטינקט הבסיסי אומר שאתה דואג לעצמך ולהמשכיותך. קודם תקבל ורק לאחר מכן תעיז לתת. הקומוניזם יוצא כנגד האינסטינקט הזה ובא בגישה הפוכה - קודם תתן ולאחר מכן תעיז לקבל. אפשר בהחלט להבין למה דבר כזה מפחיד. ההישרדות לא בשליטתך יותר. נשמע אבסורדי שוויון שיגרום לכולם להיות עניים באותה מידה.
בחברה של אנשים חושבים בלבד הקומוניזם עשוי לעבוד. ברגע שמי שמנהל את העניינים מאמין בגישה בכל ליבו מתוך הסתכלות חברתית ולא פרטית, הקומוניזם אכן יכול להביא חברה חיה וקיימת שמתבססת על שוויון.
אני לא מאמין בקומוניזם מהסיבה הפשוטה שאנשים אינם שווים! לאנשים שונים יכולות שונות שנדרשות יותר או פחות. בחברה קומוניסטית אמיתית במצב בו מובהל המנהיג למיון בדחיפות רבה, הוא יאלץ להמתין לטיפול בשאר האנשים המובהלים. מותו של המנהיג עשוי להביא לבילבול רב בייצוג פניה של החברה. חוסר שוויון הוא דבר הכרחי!
אני כן מאמין בחברה מאוחדת. הרעיון הוא דבר פשוט, אפשרי ואפילו נדרש. מה מונע מדבר שכזה לקרות? פשוט מאוד - טימטום. אנשים שגדלים כדי לא לחשוב בעצמם. חינוך תוכים במקום חינוך יצירתי. החברה נעשית אוסף של אנשים שאינם חושבים וכך נכנעים לאינסטינקטים ולרגש. בצורה הזו החברה אינה חברה, אלא אוסף אינדיבידואלים. גישה קפיטליסטית אמירקקית טהורה. כן, טפילים לא מכבידים על החברה בצורה כזאת. מצד שני, אם האנשים היו אנשים חושבים, הם היו יודעים מעצמם את חשיבותה של החברה להתקדמות סינרגית ולא נעשים טפילים מראש.
אני מאמין בדמוקרטיה.
מה אנו למדים?
חברה מתקדמת ואמיתית לעולם לא תתקיים. תמיד תהיה שאיפה לגדל אנשים כנועים ולא חושבים. המעטים שגדלו להיות אנשים חושבים, לבדם. במצב הזה אין אפשרות להתקדם. אין אפשרות ליצור חברה בלי חברה.
דרווין טען שמי ששורד הוא לא החזק ביותר אלא זה שמתאים את עצמו הכי טוב לסביבה. אני נאלץ להסכים איתו.
בני האדם, עם כל רצונם להיות אינטלקטואלים ועליונים, בבסיסם חיות. אינסטינקטיביים. פועלים לפי רגש.
כאדם חושב ובעל תובנות משל עצמי, בשביל לשרוד אין לי ברירה אלא להיות אחד שדואג לעצמו כי אין חברה שתדאג לי.
חברה אוטופית היא דבר אפשרי בקרב אנשים חושבים. בגלל שהאנשים לא חושבים, החברה הזאת אכן אוטופית ולא תתממש.
אז הכל אבוד? לא. החברה הקיימת פשוט תתקדם יותר לאט. מתאימים את עצמנו לדבר הקיים ומפתחים אותו בתחומנו.
מה הדרך שלי?
הדרך שלי היא לשמור על ייחוד תוך כדי השתלבות.
לפני כמה חודשים התקשרו אליי מההפקה של היפה והחנון כדי שאני אנסה את מזלי. סירבתי בנימוס. בהמשך היום שאלתי חבר ממשרד ליד מה הוא היה אומר אם הייתי הולך ליפה והחנון. הוא טען שזה כנראה לא יקרה כי מי שמגיע לשם אמור להיות חסר יכולות חברתיות, בניגוד אליי.
במקרים לא מעטים אנשים שלמדו להכיר אותי טענו שאני "מוזר... אבל בצורה טובה".
מה זה מוזר אבל בצורה טובה?
זה אדם ששומר על הייחוד שלו. אדם שלא מהשורה. אדם שונה שמודע להיותו שונה וגאה בזה. כל זאת נעשה בחיוך וחן. כל זאת באהבה עצמית וקבלה עצמית.
אני טוען שהצורה הטובה ביותר להצליח עם בחורות היא לא להתחיל איתן אלא לדבר איתן. להתחיל עם בחורות רומז שיש משחק, מטרה. זה מוקרן. זה הסתכלות על עתיד רצוי כלשהו.
לדבר עם בחורות זה הווה. זה הבנה שאני אדם מגניב שכיף לדבר איתו וזאת מעניינת אותי מספיק כדי לתת לה קצת מזה. אין תכניות. השיחה תזרום, מגניב. לא תזרום? יהיו עוד שיחות אחרות. אין משחק. אין ניסיון להתקבל לאנשהו. אני מנהל את העניינים פה.
אותה צורה מומלצת כדרך חיים. התבלטו בחן וללא פחד. החיים הם רצף מקרים שרבים מהם לא בשליטתנו, אז למה לא להנות מהדרך?
הביאו את התבלין שלכם לחברה. הכניסו את הגן המיוחד למאגר. תהיו התופעה.
תנו עם הרבה אנרגיה וחן והעזו לקבל חזרה.
בשורה התחתונה:
ללכת נגד הזרם?
לא. תבלנו את הזרם. הפכו את הזרם לשונה ועשיר יותר. הכתיבו את הזרם.
יוני 'הבורג' אורן אמר את דבריו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
