מאורעות בחיי יוז’’י

הכותרת הכי מונפצת והכי משומשת לקטע בבלוג. ובכל זאת. קראתי כמה אנשים, לא בלוגרים וגם כמה כן (דודה מלכה למשל. כותבת יפה בהחלט. לא שזה גילוי. כמו שאכתוב שג'ף באקלי הזה, יודע לשיר)שכתבו למה הם כותבים. והדיבור שאני הכי מתחבר אליו זה העניין של הלחיות. שמרגישים חיים רק כשכותבים. וכל תקופה אני מתלבט אם לחזור לכתיבה פה. במיוחד כשהתחלתי לכתוב בעיתונים ויש בזה משהו מספק יותר. אבל כשרע לי אין עיתון שיסכים שאכתוב על זה. ופה יהיו גם תגובות שכל בכיין צריך. אז מנסה שוב. נראה איך ירגיש. אבל לא ממש כותב. הולך לצטט
כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב

ובכלל היא עזוב בעצמה מסובכת

אני לא יודע איך להיות שמח

גם לא להיות עצוב

אחרי שאצא את הדלת הזו, אני עשוי להתקיים רק במוחותיהם של מקורביי

אני עשוי להיות קליפת תפוז

שום דבר-בקולו של הצרצר, אינו מרמז מתי ימות.

וזה קארבר. שמתי אותו כבר. תהרגו אותי.

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.

כאב אמור להיות מאוד אישי. אבל עד שלא אוכל לשבת ולכתוב סיפור שלם, עד שלא אהיה מגובש מספיק בשביל זה, אני מצטט אחרים.