טואוב.

אז ככה, היום היינו בפגישה ראשונה לקראת הטקסים של פולין (חלוקת תפקידים וזה...)

וזה הכה בי. אני הולכת לעמוד שם במחנות האלה בקברי האחים האלה ולייד ערי אפר ולקרוא קטעים מלאים בעצב ובתקווה להמשך דרך נקייה וחופשית. ואני הולכת להתרגש, להצטמרר ולבכות (אני חושבת...) ולהרגיש ולחוש ולדעת יותר ולהתעמק בנושא העצום הזה והבלתי נתפס של השואה.

אז הפוסט אולי יצא קצת יום הזיכרון ואני מצטערת אבל אני בטוחה שמי שיצא או שהולך לצאת למשלחת לפולין אולי מבין או יבין אותי עוד מעט.

והטקסטים מקבלים משמעות פתאום נכון כי אתה מבין לאט לאט מה המעמד של הלקריא אותם ומה זה אומר בכלל...

ארים ראשי\שי גבסו.

הולך אני כעת במשעול ההווה כילד ההולך לו לאיבוד כפות ידי הן מושטות מבקשות את העזרה להמשיך איתך את המסע ובצדדים הפרחים כאילו איבדו את זהותם מחפשים עוד קרן אור שתעזור עוד לגימה קטנה של מים ממעייני החוכמה תביא להם את התקווה ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם וליבי יקרא מאין יבוא עזרי עובר אני כעת בין נופים חדשים הצעדים הם נעשים כה איטיים מה יש שם שאין פה שאל אותי עובר מה בלב אתה שומר קשיש העיר כשעל גבו מונח כל עברו מביט סביב ומחפש את עולמו כשהווה כל כך קשה לא אומר דבר, ארים ראשי אל המחר ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם וליבי יקרא מאין יבוא עזרי .

להרים את הראש למצוא את העזרה ולהעביר הלאה כדי שידעו כולם על מה שהיה, ועל מה שקרה, על הזוועות, ועל הערימות ועל הרצח הנוראי הזה.

וגם כולם יראו שאנחנו עוד פה ובגדול. עם הראש מורם והעיניים נשואות קדימה בגאווה.