מכתבי המשוגעת הכתומה

אני פה בכדי לשאול את עצמי - למה רע לי?

והפעם, אני יודעת בדיוק בדיוק למה, וזה מה שכל כך אירוני פה... שאני יודעת למה, יודעת לאיזה שטויות אני מכניסה את עצמי, אני יודעת גם מה כן הייתי רוצה שיהיה - אבל עדיין, כנראה שכל השאלות והתשובות האלו לא תמיד מספיקות.

אז בכדי שכן יהיה לי טוב, אני מעדיפה להתעסק עם החרא הזה קצת, ללכלך את הידיים...

סיבה מס` 1 : אין לי כח לאנשים, ואין לי כח לצביעות. אין לי כח לחייך ממשהו שלא מצחיק אותי, וגם לא בא לי להוציא עשרים ושלושה שקלים על בירה שתרומם לי את המצב רוח לעשרים דקות. אז כל הקטע של לא להיפגש עם אנשים, זה דווקא די נחמד... אני מרגישה שאני עושה מה שבא לי ושמה זין על שאר העולם, אבל העניין הוא שזה קצת מאעפן שאין לי עם מי ללכת לים, ואין לי עם מי לצחוק, אין לי מי להזמין אלי הביתה, אין לי עם מי ללכת לסרטים, אין לי עם מי ללכת לפאב, ואין לי עם מי להסתובב. קצת - אבל רק קצת - מאעפן.

 

סיבה מס` 2 : במצב שלי, כשאני נמצאת לי לבד בבית ומנסה להעסיק את עצמי במשהו, להוציא מהמחשבות שלי את האפשרות להיפגש עם אנשים-לא-מעניינים - כמובן שהמחשבות הגרועות ביותר מתחילות להגיע : למה אף אחד לא מתקשר? למה אף אחד לא שם לב שנעלמתי עד עכשיו? למה לאף אחד לא אכפת? מה שמוביל כמובן ישירות לשאלה הגרועה מכל:

שכמובן, כמו שהשאלה נשמעת, דבילית וחסרת הגיון, כך גם היא התשובה :

כן, אף אחד לא רוצה להיפגש איתי ושונאים אותי כי אני מגעילה ואיכסה ומציקה ובלה בלה בלה.

כמה שזה נהדר לשקוע ברחמים עצמיים....

אבל מה שיותר נהדר זה שאני יודעת שכל זה לא נכון, ואז אני מתבאסת מזה שאפילו לבאס את עצמי אני כבר לא יכולה. אז זה כבר ממש באסה.

 

סיבה מס` 3 : בניסיונות כושלים להעסיק את עצמי, אני הופכת לבטטת כורסה, בוהה כל היום במסך הטלוויזיה, לרוב בתוכניות משעממות ונוטפות בידור אמריקקי.

ולפעמים, כשאני רוצה לעשות לעצמי ממש טוב - אני מתחילה לעשות עבודות שניתנו לי לחופש!! וווהו, זה ממש כיף. ממש כיף לדעת שבמקום לנצל את חופש חנוכה, ללכת לסרטים, לעבוד, לנסוע לת"א, חוויות, ריגושים, סקס סמים ורוקנרול - אני יושבת ועושה הרבה כלום - כי מי באמת מסוגל לעשות עבודות חופש?

 

אז זהו. אני לא באמת בבאסה,

אני סתם מצחיקה את עצמי בשטויות שאני עושה...

לפעמים אני גם יוצאת לטייל בגינה,

משתעלת קצת ליחה על הדשא,
וזהו.