לאט לאט, בדממת מוות, פסעתי לאורך השביל. השביל שמוביל אותי אל המקום החדש, הלא מוכר, המקום שאמור להוות כ'ביתי השני' למשך שלוש השנים הקרובות. צעדתי לעבר הבניין העצום, שנדמה היה לי כאילו עוד רגע ואני נאבדת בתוכו. הכתפיים שמוטות, פנים חסרות הבעה, הראש מביט מטה, רעד עובר בכל הגוף. מלאת פחדים וחששות, חסרת כל ביטחון, עצובה מתמיד, כועסת מתמיד. לא רוצה להיות כאן, לא רוצה ללמוד כאן. יודעת אני, שאני נמצאת כאן על מנת שאוכל להמשיך לעסוק ברמה מקצועית בספורט שאני אוהבת, מבלי שאצטרך לפרוש- שחייה. אבל האם זה שווה השלכה של כמה שנים של חברות הדוקה מאין כמוה לפח? 9 שנים מצטברות של הקניית שייכות וביטחון נעלמות כלא היו, ואותן מחליפות 3 שנים חסרות בסיס?
אני ממשיכה ללכת, הליכה שמרגישה לי כנצח. אני חולפת על המון פנים לא מוכרות, מחייכות ומאושרות - ההפך הגמור ממני. מרגישה כל כך בודדה, כל כך לבד, לא מכירה אף אחד. מבטים עוקבים, נוקבים, חודרים מביטים אליי. סוקרים אותי מלמטה למעלה, סוקרים אותי לבטח.
דף לבן, חלק, נפתח שוב בפניי. זו הייתה אחת מההחלטות החשובות והמשמעותיות בחיי עד כה, החלטה שבין השאר משפיעה על העתיד שלי. כשהתקבלה ההחלטה, וההעברה לתיכון זה בוצעה, בכיתי. אני לא מסוגלת לחשוב על כך שאני אלך שם פשוט בודדה כשאני מורגלת להפך. שוב, להתחיל הכל מחדש.
הרגשה של צביטה בלב, שריטה עמוקה וכואבת.
נכנסתי לתוך הבניין, ונבלעתי בתוכו. מקווה לצאת עם חיוך רחב על הפנים, שיהיה בסדר.
בהצלחה לכל אלה שמתחילים בדרך חדשה השנה, ולשנים הבאות.
בהצלחה מה1 בספטמבר, שנת לימודים מוצלחת לכולם.
- 3> -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שוש נחשוש XD