זה סיפור נוסף שכתבתי, ובניגוד לסיפורים האחרים, לקח לי 3 ימים לכתוב אותו. אני מאוד מבקשת תגובות והתייחסות, לדעת מה דעתכם על הסיפור- תוכנו וסגנון הכתיבה ומה שעוד יש לכם להוסיף... תודה וקריאה מהנה 
מור אף פעם לא הייתה יפה במיוחד. לא במרכז העניינים, אלא זו שרואה ושומעת הכל מהצד. נמוכת קומה, שיער שחור ארוך ומתולתל, שנהג להתנפח בזמן שהכי רצתה להיראות טוב. היא שנאה אותו. אם יכלה להחליף אותו, קרוב לוודאי שהייתה המאושרת באדם. עיניים מלוכסנות במקצת, בצבע חום-ירוק, תמיד נוצצות, מבריקות. עיניים שאומרות הכל, לא יודעות לשקר. ככה אמה אומרת. היא לא הייתה רזה במיוחד, כמו אותן בנות מדהימות על שלטי החוצות, שגם בחלומות הכי יפים שלה לא חלמה להיות, אבל גם לא מלאה. אם היה משהו שמשך אליה הרבה תשומת לב והתפעלות היה החזה שלה. כמו שני אבטיחים גדולים שנחו להם בחזיית תחרה בדרך כלל, עם חולצה שנהגה לחשוף קצת מהנוף, והשאר לדמיונו הפורה של המתבונן. לפעמים, בעודה מתהלכת ברחוב, הייתה מקבלת תגובות מעט בוטות על החזה שלה. היא לא הייתה מגיבה חזרה, רק משפילה את ראשה ומסמיקה, נעלבת קצת, אבל יודעת שזו בעצם מחמאה מפרגנת. היא לא אהבה שרק ודווקא החזה שלה, הוא זה שמושך אליה מחמאות ופרגון. היא רצתה מעבר לחזה הגדול והיפה, רצתה שיסתכלו על ההשקעה באיפור ששמה הבוקר, עיפרון שחור עדין מתחת לעיניים, הסומק על הלחיים והשפתון מנצנץ על השפתיים, על שעמדה מול המראה דקות ארוכות כדי לסדר את שערה, על החולצה שמחמיאה לה על הגוף, המכנסיים החדשים שקנתה, והנעליים הממותגות. אבל זה אף פעם לא קרה. היא התרגלה למצב מאז שכבר התבגרה. תמיד היו מחמיאים לחברתה הטובה ביותר, לורן. ללורן היה שיער שטני ארוך וגלי בקצוות, עיניים ירוקות כשל חתולה. היא הייתה גבוהה ורזה כמו דוגמנית. היה לה את ה-'תחת' של השכבה, כזה שכולם התבוננו בו בכל פסיעה שלה. אך מי שהיה נוגע בו, ולו בטעות- היה חוטף סטירה הגונה. מור תמיד קינאה בלורן על כל מילימטר בגופה שברך אותה ה', אבל מור תמיד פרגנה ללורן, וקנאתה של מור בלורן הייתה חיובית. מור הייתה ילדה טיפוסית, חיננית ונעימה, תמימה ושקטה, מלאת שמחת חיים ואהבת אדם. היא שמחה במה שיש ולא התלוננה יותר מידי.
פעם, כשהלכו ביחד, נאמרה אמירה שפגעה מאוד במור ובעקבותיה, השתנו חייה של מור מן הקצה אל הקצה: "איך זה שתמיד החברה הטובה של היפה כזו מכוערת". מור האדימה מאוד, השפילה מבטה וקפאה על מקומה. לורן מצידה לא ידעה מה לעשות, ולא הגיבה. לפתע מור פתחה בריצה מטורפת, ונעלמה מזווית ראייתה של לורן. מור רצה בכל יכולתה, בוכה בכי מר, לא יודעת לאן נושאות אותה רגליה. בחייה היא לא חשה עלבון כה גדול. היא התעייפה מן הריצה שאפילו הפתיעה אותה ביכולותיה הספורטיביות, ונכנסה לגן ציבורי הקרוב למקום הימצאותה, והתיישבה על ספסל. הגן היה ריק מאדם, אך בכל זאת הומה חיים. רוח שורקת בחוזקה, מסרקת את צמרות עצי הברוש, המקושטים בציפורים מצייצות ועליזות. המראה הרגוע, השלו והשמח- ההפך הגמור מסערת הרגשות שהתחוללה בליבה. איך קומץ של מילים יכול לפגוע ככה. אין לו רגשות, הוא לא בן אדם. למה כ"כ רצה לפגוע בה, מה תרם לו באומרו את המשפט הארור ההוא. 'כזו מכוערת', 'כזו מכוערת'. המילים הדהדו בראשה. הרבה פעמים אמרו לה שהיא דווקא נראית טוב, וחוץ מזה המראה החיצוני הוא לא הכל, אבל כולם מסתכלים רק על היופי החיצוני, לא מעריכים את מה שהאופי שלה מכיל. 'כאלה טיפשים האנשים' חשבה לעצמה, אך לא הפסיקה לשחזר את המשפט ששמעה מפי אותו ילד. היא שקעה במחשבות עמוקות שעות ארוכות, בוחנת במחשבתה את כל הנושא. פתאום אדם אחד, שקטע את חוט מחשבתה עבר במקום. הוא הלך באיטיות, סורק את מור מלמטה למעלה. מור קלטה אותו בזווית עינה והשפילה מבטה. היא לא אוהבת שמסתכלים עליה, ובטח שלא כשבוחנים אותה, היא רק חיכתה שילך כבר. אך להפתעתה הרבה הוא נעצר. היא הרימה את ראשה והביטה בו. הוא חייך אליה, והיא חייכה אליו בחזרה. הוא התיישב ליידה. אל מול עיניה התגלה בחור נאה מאוד- עיניים כחולות שובבות שובות בקסמיהן, שיער שחור שנראה שהושקע בו מאמץ רב בשביל לסדרו לתסרוקת קוצים, גובהו ממוצע וחיוך לבן וכובש. הוא פתח בשיחת הכרות, והיה נשמע כאילו השניים מכירים מאז ומעולם, היה ביניהם חיבור מיידי. הוא היה מבוגר ממנה בכ-10 שנים, אבל ההבדל הזה היה חסר כל משמעות בעיניה. הוא הרבה להחמיא לה מחמאות שהשכיחו מליבה את אותו משפט שהכאיב לה כל כך. היא הרגישה כל כך מיוחדת, כל כך יפה פתאום. החיוך לא מש מפניה, היא הרגישה בעננים. היא הציצה בשעונה כלא מאמינה. זו הייתה שעה מאוחרת, והוריה ודאי ידאגו לה מאוד. הם קבעו להיפגש למחרת באותה השעה שנפגשו היום, ונפרדו לשלום. למחרת אותו יום, היא איחרה להגיע באותה שעה בה קבעו. איחרה בשעה כמעט. אבל הוא, ישב שם, באותו גן ציבורי על אותו ספסל שישבו בליל אמש, מחכה רק לה, עם החיוך הכובש והעיניים המקסימות. וכך הם המשיכו להיפגש יום אחרי יום, וגם כשאיחרה מאוד להגיע, הוא חיכה לה- נינוח ורגוע, כאילו שום דבר אינו בוער. יום אחד מור מאוד הכעיסה את אמה ואמה אסרה עליה לצאת. מור לא יכלה שלא להיפגש איתו, היא הייתה כמו מכורה לפגישותיהם. באמצע הלילה, בשעה מאוחרת למדי, כשהוריה כבר ישנו, מור יצאה בדממת מוות מחדרה אל האוויר הפתוח. היא רצה במהירות אל הגן, מקווה שהוא עדיין שם, מחכה לה. ואכן, היא נשמה לרווחה, הוא חיכה לה שם. הוא נראה מוזר מתמיד, אחר, שונה. היא ישבה לידו בלי לומר אף מילה.
הוא הסתכל עליה במבט עמוק, כמנסה לקרוא את מחשבותיה. אך היא לא מבינה דבר, מאוהבת במבט שלו. לפתע הוא קרב אליה והיא הרגישה את זרועו עליה. היא נבהלה מאוד, אך לא הגיבה. לאט לאט היא הרגישה איך אצבעותיו מטיילות על גופה, מגיעות גם למקומות האינטימיים שבגופה. היא קפאה על מקומה, לא מאמינה למה שהיא חשה. היא הרגישה חסרת אונים, מבוהלת כל כך. בבת אחת הוא קם, הביט בעיניה במבט שהרגיש כאילו הוא קורע את נשמתה, והשכיב אותה בכוח על הספסל. הוא התחיל ללטף את כל גופה, נשק על שפתיה ועל צווארה, עבר על כל חלקה טובה שכבר מתה מבפנים. הוא הפשיט ממנה את חולצתה וקרע מעליה את חזייתה, לש בידיו את שדיה היפים, עליהם פינטז מהיום הראשון בו נפגשו. היא ניסתה להתנגד, ניסתה להוריד ממנה את ידיו- אך הוא חזק ממנה פי כמה, ולנוכח אותו מעשה הוא התרגז, ונתן לה סטירה הגונה, שהשתיקה אותה. הוא החל להפשיל את מכנסיו ממנו והיא בכתה מאוד, דמעות זלגו בלי קול. הוא הפשיט אותה ממכנסיה ותחתוניה, והיא נשארה ערומה לגמרי, כמו עץ שכל עליו נשרו ממנו. הוא היה מעליה, והיא הרגישה זאת. איך הוא חודר אליה, חודר אל כאבה הנפשי והפיזי, אל תמימותה שאבדה. היא לא ידעה מה כואב יותר-הכאב הפיזי של פעם ראשונה או הכאב הנפשי, הפגיעה לה הוא גרם. נכנס ויוצא, פעם אחר פעם. איך הוא מעז, אחרי הידידות המופלאה שהייתה ביניהם. האיש הזה, שהרגישה כי אהבה אותו יותר מהוריה. את כל סודותיה הכמוסים סיפרה לו. כך הוא ניצל אותה, בלי טיפת בושה וחמלה. הוא גמר, התלבש, חייך אליה חיוך שנחרט בזכרונה לעד והלך. היא נשארה יושבת ערומה על הספסל, מאמצת את ברכיה אל החזה כשראשה בין ברכיה, ובוכה. בכי מר וכואב, פגיעה שכמוה לא ידעה מעולם. היא איבדה את בתוליה, איבדה את תמימות גיל הנעורים, איבדה את החוויה של פעם ראשונה מאהבה אמיתית של גבר אוהב. כל שמחת חייה פגה ונעלמה. היא התלבשה בקושי רב וחזרה אל ביתה, כואבת ופגועה. היא נשאה עמה את הכאב למשך שארית חייה, לא הייתה מסוגלת לספר על כאבה לאף אחד. איך אותו אדם שכל כך העריכה וכיבדה רימה אותה, ניצל אותה. את תמימותה, את שמחת חייה הפורחת והתמידית. מעתה, פניה עטו הבעת פנים ריקה, חיוורת כשל אדם מת. זו לא הייתה מור, שכולם הכירו ואהבו. זו הייתה מור אחרת, מור שהשתנתה ולעולם לא תשוב להיות הילדה שהייתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שוש נחשוש XD