עולם כל כך גדול בחוץ, ואני כל כך קטנה בפנים

בפינה, בצד, בסוף הכיתה, יושב לו ילד כחול העיניים.

עיניים מיוחדות, שובות בקסמיהן, עיניים שלא ניתן לפספס. עיניים כחולות כאוקיינוס, עמוקות כמצולות הים, כאילו צוירו ע"י רב אומן בעל אינספור תשבחות.

בעל פנים חסרות הבעה, שבמילא אין להן הרבה תוכן לספר ואוזן קשבת, יושב בפינת הכיתה, לבד, כמו פושע מפוחד בכלאו.

בין הספרים והמחברות המונחים על שולחנו הוא יושב, הם כמו החברים היחידים שלו, היחידים שכן רוצים בקרבתו, או ליתר דיוק מקיפים אותו בלית ברירה.

נראה שמח, כאילו לא חסר לו דבר. אך הוא יודע שליבו חש אחרת. מסכה עוטה את פניו, מראה את ההפך מהאמת המצערת את ליבו.

אם רק תסיבו את תשומת לבכם,

ותבחינו בילד בעל העיניים הכחולות שלא ניתן לפספס,

תבינו כמה פספסתם בעצמכם.

אני אוהבת אותך. חבל שאתה לא מבין עד כמה.

כל כך הרבה זמן. כל כך הרבה זמן שאני מרגישה רגשות חזקים ויפים כלפיך. רגשות, שכבר הרבה זמן לא הרגשתי כלפי מישהו. ואולי גם אף פעם לא הרגשתי אותם למישהו. וככל שהזמן עובר, הרגשות מתעצמים יותר ויותר. אני מרגישה אותם כל כך חזק בלב, כאילו עוד רגע והוא נשרף. כשאני רואה אותך זה ממש כמו להיות בעלת כנפיים. כמו מרחפת, לא יודעת לאן. אני כל כך מאושרת ושמחה כשאני רואה אותך, מקבלת אנרגיות שלעולם לא ידעתי שיש בי.

אתה מושלם בעיני, אפילו שלא קיים אדם כזה, כך אתה מצטייר בעיני. כל כך יפה, כל כך בוגר, כל כך אמיתי. חוץ ממך אני לא רואה אף אחד אחר, רק אתה בלב שלי, רק אותך אני רוצה.

לראות אותך מחייך וצוחק גורם לי להמון אושר. טוב לי שטוב לך. אבל בעצם, אני לא מבינה למה. הדברים שאני מרגישה כלפיך לא משנים לך, לא מעניינים אותך. שום דבר כאן לא הדדי, כאילו חלום שלי. הצביטה בלב כל כך כואבת, כמו סטירה חזקה על הלחי על לא כלום.

למרות הגיל וחוסר הניסיון, אני יכולה לתת לך כל כך הרבה אהבה. לתת לכל האהבה שאני מרגישה כלפיך פשוט לפרוץ מתוכי ולעטוף אותך. לדבר, לצחוק, לחבק, להבין, לדאוג. לכאוב איתך כשרע, לשמוח איתך כשטוב, להקשיב לך, להראות לך את האכפתיות שיש לי כלפיך, את המשמעות האדירה שלך בעיניי, פשוט לאהוב אותך!

בכמה משפטים קצרים וקולעים, הבהרת לי נקודה אחת ברורה. אנחנו לא מרגישים אותו הדבר ואין לנו את אותן הכוונות.

לראשונה, הצלחת לעשות משהו שאף לא הצליח לעשות. שברת לי את הלב. וזה כואב לי, כמו חור שחור וריק מרוקן מהכל.

אני אוהבת אותך. חבל שאתה לא מבין עד כמה.

זה אולי טיפה מוגזם, אבל ככה אני מרגישה בערך...

זה סיפור אמיתי, סיפור לא הדדי ביני ומישהו... וזה כואב

לעבור לבית ספר אחר, למקום אחר, לא מוכר, זר, אנשים זרים... זו תחושה משונה.

בהתחלה זה די מפחיד, מרגיש תיק גדול.

אח"כ, זה לא משתנה בהרבה. אני מרגישה כ"כ לבד, כ"כ מתגעגעת למוכר, לאנשים שאני כל כך אוהבת להיות איתם וללמוד איתם. זה מרגיש כאילו אני נמצאת במקום שאני לא שייכת אליו, ותכף אני אתעורר מהחלום ואגיע למקום עם האנשים האהובים.

גם בצפר חדש, מורים חדשים, אנשים חדשים, ולהיות הכי קטנה... עצוב לי, אני רוצה לחזור.

אני כ"כ מקווה שישתפר ויהיה בסדר הכי מהר שאפשר...