המ.

בימים ראשון-שני נשלחתי להשתלמות נהיגה מונעת. קצת לא קשור, לאור העובדה שעדיין לא נגמר לי המלווה, אבל ניחא.

במסגרת ההשתלמות הלבישו עלינו משקפי אלכוהול והצעידו אותנו במעלה חדר-התדריכים בו התקיימה ההשתלמות, בכדי להבהיר לנו עד כמה נורא זה יהיה אם ננהג לאחר ששתינו אלכוהול. כשהגיע תורי אחזתי עם פרצוף אינטליגנטי בכסאות שלצידי בשביל לא להתרסק, בכ"ז הייתי בדרגה הכי גבוהה שם, לא נעים.

בכל מקרה, בערך ככה זה מרגיש כרגע, בלי משקפי אלכוהול אבל עם מעלות חום משתנות ותחושה חביבה שהאף שלי עולה באש.

נחמד, כל הגימלים האלה. בדיוק מה שרציתי כנראה.

השעה כמעט שתים-עשרה וחצי בלילה, אני עייפה למדי אך מאלצת את עצמי לא לישון עדיין - יש עוד דברים שאפשר לעשות.

בימים כתיקונם במצב כזה הייתי הולכת לישון לפני כ-5 שעות ומסרבת להתעורר לפני 12 בצהריים. אלא שאתמול בלילה חווית השינה היתה כה מזעזעת, שאני קצת חוששת לחזור עליה. לא הצלחתי לישון כמו אדם נורמאלי, התעוררתי, גנחתי ויללתי כל הלילה מכאבים, באופן שלחלוטין לא הולם מישהי "בדרגה הכי גבוהה שם". ואתמול מקסימום החום שלי הגיע ל-38.5, היום כבר טיפסתי ל-39.5, לכן יש סיכוי שהלילה יהיה אף גרוע יותר.

כל האווירה הזו מזכירה נשכחות בנות 6 שנים (וטרם הצלחתי להבין האם זה מעט או הרבה).

[לא קשור: מילאתי בקבוק חם, שמסייע לי מאד במקרים כגון אלו. כואב לי אזור עצם הזנב, רק שזה מרגיש כאילו יש לי שתיים כאלה, וכאילו הזנבות ממש תכף יצמחו. הנחתי את הבקבוק החם מתחת לגב התחתון שלי, ואני מרגישה שהדבר היחיד שנותר לכניעה מלאה זו כרית טחורים. היאח.] 

אז בכל מקרה, לנשכחות. פעם, כשהייתי בת שמונה-עשרה, צעירה יותר ורזה יותר, כאבתי את היחסים הסבוכים עד אין קץ שלי עם ניצן (הי). בתקופה שבין סוף יב' (התמוטטות כוללת בדרך לבגרות במתמטיקה ומילות נחמה מהמורה הרוסיה) לבין תחילת לימודי באוניברסיטה (התמוטטות כוללת בניסיון לעשות שיעורים בסטטיסטיקה ומילות נחמה ממי שכיום מתהדרת בתואר החברה החרדית היחידה שלי) טבעתי בתקופה ארוכה כאורך הגלות של התמוטטות בלתי פוסקת, ממנה לא היתה שום מחויבות שתוציא אותי (מלבד האפיזודה המגוחכת הזו עם לימודי הרפואה, אבל כולנו יכולים לראות כמה יפה זה עלה).

הימים שלי הפכו לילות, הלילות הפכו ימים, וכל הקיום שלי היה בהיה בלתי פוסקת בטלפון, בתקווה שהוא יתקשר, שיגיד משהו, כל דבר שהוא. אני זוכרת ששינה הפכה לעניין מסובך מאד. בעוד כיום, כאמור, אני מסוגלת לישון שבועות ברצף, אז פשוט לא הצלחתי להרדם. הייתי שוכבת, מתהפכת ומתחרפנת. הייתי מחפשת כל דבר לעשות בשביל לדחות את הרגע הזה בלילה בו הכל חשוך כ"כ, והנשימה של כולם יציבה כ"כ, ולא נשאר דבר שאפשר לעשות, ופשוט חייבים ללכת לישון.

כמובן שהיום אני סתם חולה, וטראגי ככל שהמונולוג הדרמטי שלי ישמע, זה כבר מזמן מזמן מאחורי. למרות המוכנות שלי למכור את עצמי לנוסטלגיה בשניות, אפילו דמעה אחת לא ירדה בעת כתיבת הקטע הזה. נראה שזה נושא בו הרחמים העצמיים כבר באמת פאסה.

[הבקבוק החם עבר למרכז הגב, אולי בכ"ז יש תקווה]   

אבל משהו בתחושה. זה בטח גם קשור לשיחת-התחזוקה-ליחסים-הכי-ביזאריים-בעולם שניהלתי היום. הייתי שמחה דווקא אם היחסים הנ"ל היו עוברים למישור קצת ממשי יותר וקצת ביזארי פחות. יש מן האמת בכך שככל שהתקשורת הופכת פחות ביזארית כך שתינו הופכות להיות ילדות מאותגרות יותר ויותר. כשאנחנו כותבות במעומעם, כל אחת לעצמה, אנחנו מצליחות (נראה לי) להבין את כל הרמיזות הלא קשורות. אבל בפעם האחרונה בה יצא לי להתקל בה, לעומת זאת, השיחה נסובה בעיקר סביב "אז מה? וזה...". אם כי היה בוקר והייתי לחוצה להגיע לעבודה. בכל מקרה, אני אופטימית. יכול להיות נחמד לדבר באמת.

מבעד להזיות ולתובנות של זאתי מהפסקה הקודמת, הבנתי שהיחסים שלי איתך (בראש שלי, בכל אופן) מסובכים אפילו יותר מששיערתי. עד עכשיו תמיד פחדתי שאני אשחזר איתך את דפוס היחסים שלי איתו, בין אם מהתפקיד שלי ובין אם מהתפקיד שלו. אף פעם לא שמתי לב שאני מפחדת לסירוגין שאני אהיה הוא ושאתה תהיה הוא. לעתים אפילו בו"ז. כמובן, חלקים שונים שלו. אבל, כך או אחרת, זה ממש מוזר לטעמי.

שלחתי לך הודעה עם פרצוף עצוב לפני יותר משעתיים, אחרי שהבטחת להתקשר כמה שעות לפני כן. אני יודעת שאתה עסוק, ואני יודעת שיש סבירות שגם השיחה הזו תגמר (תתחיל?) בזה שאני מתעצבנת עליך, אבל עדיין הייתי שמחה לדבר איתך... אני נורא מסכנה פה, אתה יודע.

אני חוששת מהאפשרות שלא אבריא עד יום ראשון. קבעתי תור לרופא כללי ליום שישי, ומסתמן שלאור המעבר של משרתי הקריה ל"מאוחדת", אם אני ארצה יביאו לי גם גימלים עד סוף שבוע הבא. את תה"ש העבירו ל"לאומית", ואמא מספרת שמסתובבים להם במסדרונות חיילים עם מבט עמום, חלקו מהעובדה שיש להם 40 מעלות חום, וחלקו מההפתעה שנגרמה להם כאשר מישהו הועיל להתייחס אליהם ואפילו להביא להם חופשת מחלה במקום לפתור אותם באקמול כפי שהתרגלנו. בכל מקרה, זה יכול להיות נחמד להיעלם לעוד זמן זה או אחר מהבסיס, לשכב בבית ולדרוש שיטפלו בי. מספר מחשבות מטרידות, עם זאת, ננוע מהתיאורטי לפרקטי:

א. משהו בי רומז שאולי עכשיו, כשאני בקבע ומקבלת כסף אמיתי ונחמד על העבודה שלי (ובכ"ז בקושי מבצעת אותה), אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי להתרפק על גימלים כמו חיילת חובה/עתודאית ממורמרת בתחילת דרכה.

ב. לא נעים לי מהמפקד, שלשם שינוי יש לו מוסר עבודה של... (משהו עם מוסר עבודה ממש גבוה) ולמרות נחמדותו גם ככה כל הזמן מכניס אותי לסרטים בנוגע למידה בה מרוצים ממני וכו'.

ג. יש דיונים שמרחשים ודורשים את נוכחותי או לפחות את הכנתי אליהם, הכנה אותה הייתי אמורה לבצע מזמן, אך, כאמור, אני בקושי מבצעת את העבודה שלי.

אני נחנקת שם, משום מה. והוא הודיע לי כבר באופן מאד ברור (כאילו שלא ידעתי), שהתפקיד שלי תורם חלק מאד גדול, על סף הבלעדי, להתפרקות היחסים שלנו, שלא נאמר האירוסין שלנו. אנחנו בכ"ז ממשיכים לנסות, בין משבר למשבר. אחרי שנתיים (איתו) ושש שנים (בכללי) נכנעתי והסכמתי לנסות טיפול. שוב דפוסים מוכרים... היום היה אמור להיות המפגש הראשון, שנדחה כיוון שאולי עם חום של 39 מעלות אשמע אפילו מטורפת יותר משאני בפועל. זה בטח מגדיל את התעריף.

באופן מפתיע למחצה, המחשבה הראשונית שלי לאור הסיטואציה הייתה לנסות לסיים את תפקידי בטרם עת. מחד, צורת החשיבה שפיתחתי בי לאורך שנותי כסטודנטית וכעתודאית בחובה הייתה שאני פועלת יותר מידי מכוח האינרציה, ואין סיבה להמשיך לעשות את כל הדברים הלא נחוצים הללו אם הם מעיקים כ"כ. נחלתי כשלון מול כוח האינרציה באותה סדנא בנושא איידס וזהות חברתית, אבל ניצחתי אותו עד מאד כשקמתי והודעתי שאני בעזה לא נשארת, שאני מתפרקת ולא מסוגלת.

אני חווה כעת תחושה מאד דומה בנוגע לתפקידי הנוכחי. אלא, שזה כבר תפקיד של גדולים. תפקיד שמכניס לי כסף לא רע, שאני בהחלט הולכת להצטרך בשנים הקרובות אם התכניות שלי ישרדו את מבחן המציאות. רק שהצבא הזה, הוא קצת דופק לך את השכל, ובגיל 24 אני קצת לא רואה את הקשר בין המשכורת החודשית שנכנסת לחשבון לבין מה שאני עושה בשבילה. הרי דברים שונים לא בהרבה עשיתי גם לפני חצי שנה, כשהמשכורת הייתה תלת ספרתית. הרי הצבא, יותר מכל מערכת אחרת, כך נדמה לי, מעודדת אנשים חסרי תכלית ובינוניים במקרה הטוב להשאר במערכת שנים, הרי הצבא הוא המסגרת הזו בה כולם מקבלים את המשכורת החודשית הנאה פחות או יותר שלהם, וכולם עדיין מתנהגים כמו חיילי חובה במקום מסוים.

אני יכולה לזעוק "עד מתי" לעבר השמים, אבל זה יהיה מגוחך - זה יהיה כאילו אדם באזרחות יתחנן להיות מפוטר מעבודתו, עבודה לה הוא זקוק. לצד ההזדהות, תמיד קצת צרמו לי הקצינות הצעירות האלו במגל, שהשתחררו שמחות ומאושרות אחרי מינימום קבע, בלי להבין שזו כבר הייתה עבודה אמיתית.

אבל, כאמור, כעת גם אני לוקה בזאת. ואני מנסה להסביר לעצמי, שהסתגלות למצב תהיה הגיונית הרבה יותר מאשר נטישה. אני הרי כבר לא בשלב שבו טיעון "כוח האינרציה" יהיה לגיטימי. כמו כולם, גם אני צריכה למצוא את מערכת האיזונים שעובדת לי בקשר לתפקיד, להבין עד היכן מותר ורצוי להשקיע, להפסיק לחדול לנשום בכל פעם שאני חושבת על התפקיד ולהפסיק להקיא דם מטאפורי בכל פעם שאני מתיישבת ליד המחשב שלי.

אני חייבת, כי זה הדבר ההגיוני לעשות. כי זה הדבר הנכון לעשות.

אני חייבת, כמובן, להפסיק להתייחס להכל ברצינות תהומית כזו, ולזכור שזה שאני אדם מבוגר אומר שאני דואגת לאינטרסים שלי ולא לאינטרסים שהמצאתי למקום העבודה שלי.

אני חייבת להבין מה נסגר איתך, בין הרגעים בהם אתה אוהב אותי אבל לא מסוגל להיות איתי יותר מרוב שאני משגעת אותך ופוגעת בך, לבין הרגעים שאני מאבדת תחושה בכלל ומפסיקה להרגיש, דרך הריבים הקטנוניים שלנו שבכל פעם חותכים לי את הנשמה לגזרים. וברקע של כל זה, יש לי טבעת על האצבע ואנשים שואלים למה עוד אין תאריך.

אני התכוונתי לכל מילה שאמרתי לך בטלפון ביום ראשון, אני באמת חושבת שגם אם החלקים שלנו לא מדהימים לכאורה, השלם שלנו עולה עליהם בהרבה, והופך את כל התכניות שלנו לאפשריות, ויותר מזה, נכונות. אבל ברקע של הראש, עדיין נשאר איזשהו חשש כל הזמן. אולי כי טימאנו את זה ביותר מידי דברים מאז שזה היה תמים ויפה, ואני לעתים קרובות מידי לא מצליחה לראות בעד זה.