אני לא יכולה לנשום. אני נחנקת. אני לא יכולה להפסיק את זה. מרגישה מגוחכת, קצת לא קשורה. המוח שלי מביט מהצד ותוהה איך הגוף שלי זז, בלי שליטה. למה אני זו שבוכה כאן? את צריכה לבכות, כי הוא היה שלך והוא מת. ואני קראתי את המכתבים שכתבת לו אחרי שהוא מת, את הגעגועים שלך אליו, את האהבה שלכם, את הבדידות שלך, אני לא יודעת אם באמת רצית שאקרא את זה, או שנתת לי את הדפים האלה בטעות, ואז הלכת למטבח, וחזרת, ומצאת אותי נשנקת. זה לא רק בגלל זה, הייתי גם ככה נסערת, בכיתי גם בגלל שהיא נהרגה, שבועיים לפני כן, בכיתי נוכח הסבל של הנותרים, האוהבים, משום הריקנות והחלל, והגלמודיות, בגלל שאת לבד כבר כמה שנים, ובכלל לא ידעתי את כמויות האהבה שלך אליו.

ועכשיו את חושבת שאני רגישה, ואת זהירה לא לדבר על זה. ובכן, אני לא. אני יכולה לדבר על זה כאילו כלום, זה אפילו לא מעביר בי צמרמורת, כי אצלי דברים קורים אחרת: רק פה ושם יש סערות, שממהרות לשכוך.

זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי באמת, לפני שנתים בערך.