היה לי ויכוח עם ידיד ותיק, האם צריך להעלות זכרונות גרועים מהעבר, הוא אמר שלא, בגלל שזה הורג את הרגע, שזה עושה לו רע. אני אמרתי שאם זה עושה לו רע, אז זה אומר שהוא לא התמודד עם זה, ושהוא צריך לדבר על זה, ולהשלים עם זה, ולקחת את הזיכרון הזה ולהפוך אותו לטוב, לחיוני. הוא אמר ש(במידה מסויימת) הוא מעדיף לחיות בהכחשה. ושאנחנו משעממים את עצמנו לטירוף ושזה סתם לחפור.יש זיכרונות שאני לא רוצה לזכור, אבל אני לא יכולה לא. אני לא מרשה לעצמי.

מה שהופך אותך לאדם, זו המודעות לעצמך.

אתה יכול להמשיך לחיות בגן עדן, כשאלוהים זה אבא ואמא שלך שלא אומר לך בכלל שאתה ערום, או  לחילופין - לבחור לאכול מעץ הדעת. נכון, זה הולך להיות קשה, ואלוהים אפילו אמר שזה חטא, אתה תצטרך להסתדר לבדך בעולם, ולעבוד קשה, ולכאוב שאתה מביא ילדים, ולהרוג את הבל, ולבנות תיבה, ולכתוב ספרים, ולהמציא תרופות למחלות חשוכות מרפא, ולגלות שיש יקום שלם סביבך, (אל תחשוב שמישהו יאמין לך בכלל), ולהמציא את החשמל, ולהפיל את התאומים, ולצלם, ולהיות דיקטטור, ולהיות עבד, לראות טלוויזיה, ולקבל סרטן מקרינה רדיואקטיבית, או מסיגריות, ולקרוא, ולצלם, ולשמוע מוסיקה, ולשיר, ולהלחין, ולצייר ולחשוב, ולזכור מאיפה באת, את ההיסטוריה שלך, להיות בן אלמוות, להיות אתאיסט ולמות.

(באותו עניין של הפוסט שכתבתי לפני כמה שבועות על הבחירה לדעת או לא לדעת).

ואולי בכל זאת עדיף לחיות את הרגע. צריך לדעת מתי.