היזכרויות כואבות, חלקן שלא לצורך. קנאה מאכלת משהו, מזעימה קלות, בתוך חוסר האונים הגדול. לרגעים מסוימים נדמה שהכל בסדר, שאפשר להמשיך. ברגעים אחרים נדמה לי שאני צריכה לעזוב את הכל, אל הכלום. כלום, אף פעם לא התעכבתי על מערכת היחסים בין שתי המילים האלה. בהיסטוריה שלה "כלום" הייתה למעשה הכל (מקור המילה הוא "לא-כלום", אך ה"לא" נשמטה לה עם הזמן, אולי לכן אנחנו גם אומרים "אני לא עושה כלום" ולא I'm doing nothing).

יש רגעים בודדים שבהם אני בוחרת באמצע, באפשרות של לחכות קצת ואז להתעופף ולראות מה קורה. תמיד עומד הפחד שגם אחרי הצעד הזה (של לעזוב את העבודה, הלימודים והדירה ולעבור למקום אחר) אני אמצא את עצמי באותו מצב רק מהצד השני, חסרת כל. ובכל זאת, אני מעדיפה לרדוף אחרי חלומות. הם קצת יותר אמיתיים מהפחדים מבחינתי. 

ואולי יהיה דאוס אקס מכינה (כמו אהבה או נחיתה בניו יורק) שישנה את התמונה. אבל בערך של ויקיפדיה כתוב שזו בעיה שנפתרת באופן חיצוני, כאשר אנשים לא פותרים אותה בעצמם, או אולי לא יכולים לה. אז אני תוהה אם זה יכול לגעת בגרעין. אולי.