"והיה בחלום כבתוך חלום, מלא בפרטים, אך אחיד בתוכנו. ואני יושב ליד שולחן עם בני משפחתי או עם חברי, או בעבודה, או בחוץ; - בקיצור, בסביבה שקטה ושלווה, ללא מתח לכאורה. אבל בתוך החלום אני עדיין מרגיש דאגה עמוקה ותחושה ברורה של איום הממשמש ובא. ולמעשה עם התקדמות החלום, באיטיות באופן פראי, בכל פעם בדרך שונה, הכל מתמוטט ומתפורר סביבי: התפאורה, הקירות, האנשים, הדאגה נעשתה עזה יותר וחדה יותר. עתה הכל משתנה לתוהו ובוהו:

אני לבד במרכזו של כלום אפור עכור. ואני יודע מה זה התוהו הזה - מחנה הריכוז! שוב אני יוצא מן החלום למציאות - אני באמצע מחנה ריכוז וכלום איננו אמת מחוץ לה. כל השאר היה הפוגה קצרה, תרמית והונאה של החושים, חלום: משפחתי, הטבע, ביתי. עכשיו, החלום הפנימי, השלווה והשקט, עברו ואיננו, ובעולם החיצוני מהדהד הקול המוכר. מילה אחת קצרה: זוהי פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, מפחידה וצפויה: "ווסטאווץ" - קום!"

[פרימו לוי/ התעוררות מחדש]