ריק שהולך ומתפשט. אני נשאבת אליו, עוזרת לו להעלים את כל הדברים מהחיים שלי. אולי זה הוא בעצם שעוזר, הוא רק הכלי שלי לעשות את זה. אז אני קוראת ספרים כמו בהמה (הפרצופים המגחכים שעולים לי משיחת היכרות צבאית כלשהי, בה העדתי על עצמי כתולעת ספרים), התכוונתי לומר - בהמוניות, יותר מדי, כבר אין לי מה לקרוא (תמיד יש) וכאן זה בערך מסתכם, הכל הצטמצם לכדי פעולות הכרחיות, או אולי דברים שאני מכריחה את עצמי לעשות. שתהיה לי העבודה הכל יהיה יותר מלא חיים. אולי גם הגוף שלי יחזור לעצמו (כרגע הוא קצת מוזר). זה לא שאני לא עושה כלום עם עצמי, זה לא העניין.