כל הערב הזה אני רואה אותו מולי, מתחבטת אם מותרת לי בכלל המחשבה עליו, אם להרשות לעצמי לאהוב אותו שוב אחרי שנתיים של הכחשות. כמעט ארבע שנים הוא בראש שלי. וכל זה כאשר תמיד תעמוד כאן הבלתי-אפשריות הנחרצת כמעט. עד לא מזמן הייתי בטוחה שזה מיתוס, היום מרגיש לי שזו לא הסיבה.

אגב חלומות, עוד אחד מוזר: שדה ליד הבית שלי מתמלא שלג, באים חיילים ומקימים אוהלים, אני משום מה ביניהם. אנשים בודדים זורקים אחד על השני כדורים של עוזי שנתקעים להם בגרון (חיצונית), ובדיעבד מסתבר שכל מי שייחף זורק כדור כדי להתחמם. אין לי מושג מאיפה זה בא.