פתטיות נטו, אני מניחה, המצב שאני נמצאת בו עכשיו, כל הכלום הזה שאני מצליחה לחיות בו. זה לא שאני לא עושה דברים. בשבוע האחרון מרוב עשייה רציתי להקיא, או בעצם, רציתי לכתוב על זה פוסט, על כמה שגם כשאני עושה דברים (והרבה) הכל עדיין מחורבן. הייתי בשתי ערי הכרך הגדולות שלי, ויש לי שתי עבודות בסטנד ביי, בשתיהן אני לא מעוניינת. ובכל זאת "שום דבר מוגדר" זו תשובה שסיגלתי לעצמי לשאלות הנוקבות ששואלים אותי (נו, אז מה את עושה היום?). הכל מתנוון לי, כל כישור שאי פעם היה לי, כל יכולת. ויש בי משהו שרוצה להמשיך בקו הזה לעבר אין מוחלט שאולי ייצור "יש" - אבל רק הגיונית זה יכול לקרות, (ואולי היפוטתית - יש רק דרך אחת להגיע לאין באמת), כי מבחינה רגשית, זה יביא לאבדון. אפילו יאוש או דיכאון היו מועילים יותר עכשיו (בהיותם איכשהו הירואים, לי), אבל זו רק האדישות כאן עכשיו. פעם היו לי אי אלו שאיפות. ירד לי מהכל, אפילו מחו"ל. טיפחתי מין חשק יבש כזה לא להיות. להיעלם. שמישהו מלמעלה ילחץ בקספייס או דליט על המקלדת, מבלי שתושבי הכדור ישימו לב (כי אמא כבר עכשיו בטוחה שהיא דפקה לי את החיים).

הממ, ויותר מדי זמן גינה (די מענג, למען האמת, עם כל השמש הזו של הימים האחרונים, מוצגת לפניכם).