הייתה אופוריה.

נגמרה.

עכשיו עייפות שלא עוזבת אותי.

(אולי עקב גמילה לא רצונית מנסקפה*).

* נגמר לנו הסוכר ויש רק סוכר שמתחזה להיות סוכר חום, אבל הוא בעצם סוכר ענבים או משהו.

היו רגעים בלתי נגיעים היום (רגעים  ששום רגש דיעבדי לא יכול עליהם) 

אולי משהו בשמש התל אביבית הלא חמה במיוחד עשה את זה למושלם.

[ולא משנה איך תחושותי מכות בי עכשיו, והן לא כל כך, הם ישארו בלתי נגיעים.]

אחר כך כבר החלה הדרך לאבדון,

לאט לאט ובמתינות,

כמעט לא שמתי לב.

אולי רצף של סיטואציות שלא רציתי להימצא בהן, או שלא נמצאתי באחרות.

זה לא פוסט יאוש, לא מוצאת מילים יפות להגדיר מה זה כן.

סילחו לי על הגמגום ועל המילים הפשטניות. הכותרת הייתה אמורה להיות 'נפילה', אבל זה יהיה אובדני מדי מצידי, לא?

יש משהו בפוסט הזה שמזכיר לי את הפוסטים של לפני שנה.  אני תוהה אם יש טעם בלפרק ולפרק ולהטביע את עצמך בתחושות כמעט ידועות מראש, בעיקר כשהכל הופך להיות עניין שבהרגל.