הקיץ הזה עדיין לא ירד לי לתודעה. עדיין לא נתפס לי. אני באמת לא יודעת מה אני הולכת לעשות. כן, זה פחות מטריד אותי מבעבר, אבל עדיין מטריד. הקיץ הזה הוא בלתי ניתן להנאה, לא כמו שחשבתי שיהיה. הוא מין קיץ של 'לחיות את החיים', לא ממש מוצאת טעם במנטרה של 'לחיות את החיים' אני צריכה קצת יותר מזה, או פחות. עכשיו אני רק חיה, עובדת על הבייביז שלי שבספטמבר יגיעו לשיא האבסטרקטיות שלהם, חלקם אולי לפני, חלקם מראים צורה כבר עכשיו, אבל לא שבאמת אכפת לי, לא נראה לי שאהיה בסביבה כדי לקטוף את הפירות, אותי במקרה הזה מעניין רק ההווה שלהם, ואיך שהוא מתקשר אלי. עכשיו מין מוות אחר מהלך עלי, מוות של האישה שאני רבע היא, אנחנו מחכים לתוצאות הביופסיה. היא כבר הרגישה את הגוש לפני שאבחנו, זה לא כל כך טוב. סבתא שלי היא בין האנשים הבודדים שאני אוהבת.  לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תלך, לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תעבור כימו אפילו. אני במקומה הייתי נותנת לסרטן לאכול אותי, אבל אצלה זה משהו אחר. (הרבע היא הזה שבי כל כך מתפקד בי עכשיו, אני רואה אותה בי המון פתאום, ומצד שני, אני מוצאת את עצמי לא חושבת עליה, רק על המחלה שלה, על מה הולך לקרות עכשיו, מה יהיו התוצאות).