עיר גדולה. דירה קטנה שדייריה אינם. תריסים מוגפים שעושים נקודות קטנות של אור על הקירות החשוכים. מקרר מלא באוכל שהוכן מבעוד מועד, וקצת אוכל חירום (פיתות וחומוס). עוד עדכון ועוד עדכון. פצועים בעיקר. ממש מתחשק לי לשים מוסיקה של הדלתות, לקחת בקבוק שבור ולחתוך לעצמי את היד, רק כי זה אפוקליפטי משהו (ומי שלא מבין שילך לראות סרטים, סרטי מלחמה). סידרתי. שטפתי כלים. לקחתי בשקית את כל מה שהיה שם חסר. נסעתי את כל הסיבובים החדים האלה לבית החולים. העיר הומה, אני בהחלט מבינה על שום מה. מגיעה לבית החולים. נשיקות של לפני הניתוח. אופטימיות. חרדה. מה שבטוח, הרבה אהבה הייתה שם. אה, וגם הרבה סניטרים, אחיות ורופאים שהולכים עם קרוקס. חדר המתנה. קפה. קמטי דאגה. רופא. בשורה (אופטימית/פסימית מחק את המיותר). עוועה הדרך הביתה.