כולם* אומרים שהם רוצים לעצור הכל ולישון,

ולישון ולישון ולישון,

עד שיקומו ויגידו: קצתי בחיי (או לעת עתה) מהשינה הנעימה הזו.

אצלי השינה יצאה לפועל לכמה שבועות (אך הופסקה מפאת אילוצים).

*חברות מטעמי מצפון, ידידים מתוקף היותם זכרים ואני. כשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לאנשים המדוכאים יותר (דיכאון, דיכוי, מה זה משנה), מלבדנו קיימים גם אנשי האמביציה הבלתי נדלית והאנשים שפשוט טוב להם, תמיד ועוד כל מיני, שלדידם, שינה היא דבר שגוזל זמן חיים אקסלוסיבי.

אז מה, לטוס עם פרא (שני פוסטים אחורה) לדרום אמריקה? אולי האנקדוטופיליה שלו מתפרצת רק משום שאנחנו מתראים באופן לא תדיר, מצד שני היא אינסופית, כאמור. וכמובן, אני מגלרפצת פה חופשי (לשון גלוריפיקציה).

אני נוירוטית פה ושם, לפעמים (מדברת בהמון 'למרות ש', וב'מצד שני', הנחרצות ממני והלאה. וכאן בבלוג, סוגריים, כוכביות, אותיות קטנות, לא מסוגלת לכתוב כאן משפטים שלמים, שלא לדבר על פסקאות. מעניין לחשוב שכשפתחתי בלוג חשבתי שזה יעשה טוב לכתיבה שלי). בטיוטות שלי נערמים להם פוסטים (שנאה עצמית, ספינסטרס, ומה קורה לקרמבו כששמים אותו במיקרוגל). אני גם פלגמטית לעתים, וקצת מנכולית, והכי לא מעשית בעולם.

אז מה, להעלות את הפוסט מכנסמרובע** הזה, והחסר פואנטה הזה-זה?

**בוב ספוג הוא דמות שמחפשת תשומת לב באופן תחרותי למדי, ובסופו של דבר תמיד משפילה את עצמה. who lives in a pineapple under the sea? Spongebob squarepants! (שמרתי על ילד בן 7 במשך שבוע).