דרתי שבוע בת"א. חצי פלירט, לחישות באוזן, לחות בלתי נסבלת.

שתי הסבתות על נוגדי דיכאון
אמא על כדורי שינה
ואני מתועתעת בין מציאות לדמיון 
 

אני לא יודעת מה יותר (מציאות או דמיון)
כי מציאות... ריאליזם זה לא הצד החזק שלי.
ולא שבלוטת הדמיון שלי פעילה במיוחד (אוי, כמה שמאלצי לומר)
אם כי אתמול הייתה לי השארה (טעות פרוידיאנית, התכוונתי לכתוב השראה) שהחזיקה ארבע שעות (ולמה הן תמיד מגיעות בחצות בעוצמות שעושות אותן לבלתי אפשריות לסירוב?).