בדיוק כפי שגופות לא יכולות להיות שמימיות,

מתים אינם יכולים להיות ארציים,

הם סיימו את תפקידם ככאלו.

אולי יש מקום להלל את המתים,

הרי הם בגדר זכרון,

וזה מה שעושים עם זיכרון, לא?

ובכן, לא אני.

לי זכרונות גורמים להתהפך במיטה,

גורמים לי לאמנזיה שיש לי לזכרונות מסוג אחר.

טיפשי, מה?

הפילוסוף התורן שלי אומר

שכשלאדם נדודי שינה, כשהוא נמצא בסיטואציה של היעדר ההירדמות

הוא לא הוא, הוא אדם אחר, כי ההיעדר בהירדמות הוא אינו רצוני

ולכן לא משקף את האדם הסובל.

היעדר ההירדמות שלי הוא מאוד אני.

זה חוסר התיאום שלי עם מערכות החיים הקיימות,

זה כל התודעה שלי שנדחקת לאי שם במשך היום ויוצאת משם לעת לילה/לפנות בוקר.

 "החושך טהור, זך ונעדר תמונות וחזיונות. החושך הוא ללא קץ, ללא גבולות. החושך הוא האין סוף שכל אחד מאיתנו נושא בחובו" - מילן קונדרה מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". אני כמהה לחושך הזה, עכשיו. [כמהה זו מילה חיובית מדי. זקוקה זו מילה תלותית מדי.]

מוזר, (כמעט) כל הנושאים שלי (לערב זה) התקבצו להם יחדיו, ונראה כאילו יש ביניהם קשר (מקרי ככל שיהיה).

ותהיה לעת סיום: אם אני אכן טיפוס של לילה, למה הפוסטים בשעות האלה יוצאים כה רדודים?       

[4:25]

גילוי עתידות: בקרוב יתקוף אותך ציוץ של ציפורים. (יש לי חתיכת עץ ליד החלון).

ציפור, ציפור, מה את שרה? מישהו אחר מדבר מגרונך (יונה וולך).

לא במקרה הזה.