יש לי יחסי גומלין מזוגזגים עם הכלום,

לעתים אני כמהה לו, שרק יבוא ויושיע אותי

מכל המון המתרוצצות שבראשי,

ולעתים, אני מתעבת אותו,

רק שילך, ייעלם, יפסיק לרדות בחיי.

[השורה האחרונה הייתה אמורה להיות - "אבל בסופו של דבר, הוא השולט",אבל זה יהיה קצת ותרני מצידי, לא? ואולי פשוט לא נכון. אולי כל הלוגיקה כאן כושלת. בסופו של דבר, ממנו אנו נוצרים ואליו מתים, אף על פי שלפי תורות מסויימות (ביניהן הקוונטים המפורסמת), הוא בכלל לא קיים.

וקצת טיפשי להחליט שיש לו מרות כלשהי, כאשר למעשה היש הוא זה שקובע, (אם יוצאים מנקודת הנחה שהיש במקרה הזה הוא אני). כשהיש נמצא, הכלום אינו, מה שמביא בעצם למשוואה: אני או כלום. אם כי, כאמור, היש מגדיר את האין, ולהפך, ללא היש, לא היה האין (אם אין כלום, אין אני). משמע, הם מנוגדים אך/ו תלויים אחד בשני, ותמיד אפשר לעשות את ההקבלה הנדרשת לחיים ומוות]  ביד הלשון?