אחד עוזב את הארץ, אחר פתאום נזכר שאני קיימת, ויש עוד אחד, שסוגר 21.מעולם לא היו כל כך הרבה בו זמנית...

אני משתגעת. מהצבא, מההורים, מהאנשים, ובעיקר מעצמי.

אני כל כך בניין מט ליפול, כל כך חומה שכל סדק קטן יכול לשבור, כל כך מושפעת מכל שטות, לטוב ולרע (אמרתי טוב?).

חוץ מהשגעונות שלי, יש עוד מאורע ראוי לציון (ונדמה לי שלא קיים בישרא כותב הגון שלא ציין):

המדליה! ברכות! (ואני לא אוסיף הפעם תמונה, כי מין הסתם הנ"ל תהיה לקוחה מynet, וזה לא הכי מקורי).