לפני כמה דקות, כמה עשרות נדמה לי, כתבתי פוסט ומחקתי אותו (לאחר 2 כניסות ותגובה). למעשה, כתבתי אותו אתמול. אתמול אהבתי כל מילה, אבל אנשים נכנסו לחדר באופן לא צפוי, אז סגרתי הכל. היום שיחזרתי אותו מהזיכרון, העלתי אותו לבלוג, וכאמור, מחקתי אותו לאחר כמה דקות, בגלל שלא הייתי מרוצה.

אני לא מסוגלת. האצבעות שלי כל כך רוצות ללחוץ על ה Backspace כרגע. אני לא יכולה להעלות פוסטים. אני לא אוהבת את מה שאני כותבת. אני כותבת משפטים לא קשורים, אני משתמשת במילים שאני לא אוהבת.

הפוסט המחוק עסק בדיוק בזה. בביקורת העצמית שלי, בקבעונות שלי (והנה אני משחזרת אותו שוב), בזה שאני לא יכולה לצאת עם מישהו שכותב בשגיאות כתיב בהודעות הרומנטיות שהוא שולח לי, בזה שאני לובשת אדום רק כתחתונים או כתיקים, בזה שאני לא מסוגלת להיכשל פעמים ולכן אני לא מנסה בפעם השניה, בזה שמי שלא שמע על הדלתות או לא קורא ספרים הוא בור בעיני, כמה שאני פלצנית לפעמים, בזה שהצבא קצת חינך אותי.

ועכשיו אני אוסיף: אני שונאת לכתוב פוסטים משתפכים וארוכים (כמו זה, למשל), שונאת למצוא את עצמי מדברת יותר מדי (קורה יותר מדי לאחרונה), אני שונאת קלישאות, אני שונאת לדעת מה אני שונאת ולא לדעת מה אני אוהבת. אני כל הזמן יודעת מה אני לא רוצה. הכל כל כך סתמי, פרוידיאני בטירוף, משום שאם אתעמק בזה אני בטח עוד אמצא סיבות לכל דבר.

אני רוצה למחוק גם את הפוסט הזה, אבל אני מעלה אותו בכל מקרה, משום מה, למרות שהוא ארוך ושזה קצת מנוגד לכותרת ולרעיון של הבלוג הזה.

אולי יהיה לי בלוג כזה של פוסטים שנמחקים?