לא חשבתי כמה אכזרית אני כשלקחתי כפית תחבתי אותה בקופסת הנס קפה של עלית, הכבדתי עליה גרגרי אבקה בצבע חום בהיר ורוקנתי את מלוא כרסה אל תוך הספל השחור. לא חשבתי כמה אכזרית אני כשלקחתי את הקומקום ומזגתי תשע עשיריות של מים רותחים שקיבלו מיד צבע חום כהה אל תוך הספל, לא חשבתי כמה אכזרית אני כשלקחתי את החלב וטפטפתי מעט מעט אל תוך המאג, כדי שאוכל לשתות את זה בכלל. אבל לפתתי את הספל החם ושתיתי אותו, במלואו. לפני כמה שעות טובות (בחצות בערך).

זה היה הפתרון, הפתרון הכמעט סופי, מחנה ההשמדה היעודי לשנות השינה האומללות שלי. והנה הן הולכות ומתמעטות. התמעטות אשר שולחת את ידיי אל המחשב, גרורות של התמעטות שגורמות לידיים שלי, אותן ידיים אשר חירפו נפשן במלוא הכפית לכתוב עוד פוסט.

אולי הייתי צריכה להתניע את יצר הקפה שלי אל תוך חללים אחרים, כמו פרודוקטיביזציה למשל. אבל לא.

*

אני רוצה אותו יודע לדבר. רגיש במידה. נראה מספיק טוב. ושיבוא מהר. זה הכל.