שעות השינה שלי הולכות ומתמעטות הלילה, השבוע,

שעות העירות שלי מלאות באלפי דברים קטנים שהבאתי על עצמי,

זעירים וקטנים ובינוניים וגדולים ולפעמים זה אפילו ענק. גם אם זה צעד קטן.

מדהים אותי עד כמה העולם שלנו בנוי על הערכות, על קרדיטים, על עצמיות נשגבת,

"החזק שורד" החדש יכול לקחת אותנו כמעט לכל מקום, לכל מקום בקיום הוירטואלי (ומשם אל האמיתי?).

כל העיסוק שלי הצטמצם למילים, מילים* וקצת ויז'ואליה, אבל לעתים אני תוהה אם הוא לא תמיד היה כזה - במופשט.

ואז אני נזכרת שהיו ימים שבהם שיחות הטלפון הקצרות ורוויות העצבים במוקדים טלפונים גרמו לדברים של ממש לקרות.

העיסוק בסימנים למיניהם כל כך שאב את השעות שלי, עד שכמעט לא נותרו דקות לצרכי קיום בסיסיים יותר של הזנה ושינה,

אה, ושכחתי בכל החיבור המוזר הזה את יחסי האנוש הפלואידיים שלי, לפעמים עד כדי מיאוס, בעצמי כמובן. הכל כל כך זורם ועצור.

העיניים שלי נוטות להעצם עכשיו. ישנתי שלוש שעות בלילה הקודם, שנגמר לפני 21 שעות בדיוק. עת לחלום. חולמניות זה אנחנו. ונחנא.

בבוקסר, חולצה ושמיכה על הכסא השחור הסנטימנטלי שלי, במין שלווה מדומה של סופשבוע מדומה, בתוך בשר ודם שכמעט ואין להם משמעות.

*נאמרות/ נכתבות/ נשמעות/ נקראות.