בליל קיץ חם, אפשר להפוך את הכרית לצד השני (הקר) ולהתענג.

עם כרית אפשר לבכות (כמו אלה פיצג'רלד ב-Lullaby of Birdland),

עם כרית אפשר גם ל**** (כמו האינדיאני את ג'ק ניקולסון בקן הקוקיה).

אפשר גם נוצות (במיוחד אם אתה כלב, ואתה מפזר אותן על כל הדשא, אחרי שקרעת את הכרית לגזרים),

אפשר גם מיליון כריות ורודות (במיוחד אם אתה ברבי), אפילו עם הקדשה בפונטים חבוטים להחריד.

אפשר גם מלחמה (מלחמה נוסטלגית מה).

אולי מוטב שאלך לכרית שלי עכשיו.

כי זה או הפוסט הדבילי הזה או פוסט על עליות חדות וירידות חדות ביממה האחרונה, רגעים מחרידים ורגעים מדהימים. קמתי בבוקר, תיעבתי את עצמי, הלכתי לעבודה, נפלתי ברשת ההוגנות של הבוסית שלי, נתפסתי בקורים של חמימות, צלבתי כמה תכונות אופי, חייכתי לכולם, קניתי (עוד) ספר, הרהרתי את עצמי למוות (ועוד כמה אנשים בטלפון).

****קצת ספויילר מצידי, לא?

*יום 1:  כאב מציק בגרון. יום 2: הרים של טישו. גרון זועק. יום 3: זה נכנס לי לנשמה, לריאות. הולכת לבקר את הדוקטור החייכן שלי, הוא הולך לנזוף בי בנחמדות על שלא עשיתי בדיקות דם.

*מי שקרא רומן גארי/אמיל אז'אר יודע על מה אני מדברת. סיימתי את עפיפונים. הפליא אותי. גם כי גארי אמר שהוא אז'אר ב79' ויש לי את "כל החיים לפניו" של אז'אר מ-75' בו הוא עדיין אנונימי, וזה מה שכתוב בהקדמה: "אמיל אז'אר הוא פסבדונים שנטל לו מחבר "כל החיים לפניו", ואף כי נתפרסמו השערות שונות בדבר זהותו- ערבי אלג'ירי, יהודי צפון-אפריקאי ואפילו בן אחותו הנודע של הסופר רומאן גארי - לא נמצא אף לאחת מהן אישור מוסמך עד היום".

*וגם, גיליתי איך אני מרחיקה אותו ממני, את האיש שמנסה שאני אכתוב. אחת לכמה שבועות הוא מתשאל אותי בקטנות וברמזים ואני מתעלמת בחותכות. אני לא אוהבת להיות תחת מעקב. (למרות שברור לי שהוא עושה למעני).

זו כבר שורה שמסתובבת לי בראש מזה ימים,

וצצים עוד ועוד מרגע לרגע.

הקטע  הדבילי פה באמת, זה שאני לעתים מוצאת את עצמי משתפת איתם פעולה.

אנושי משהו. אולי הצד המכוער של האנושות.

יש לי נטיה להתייחס לדברים בסלחנות.

אני מדברת על רכילות, התרברבות, התיימרות, זלזול גלוי או מוסווה, נוקבות יתר, התנצחות מיותרת, פלצנות (ועוד).

לא רוצה להיות בתוך זה.