סירוגיות של אור וחושך, אמר הסופר.  [ואני נמצאת בדמדומים, כמתבקש]

עוד ספר מצויין (ולא מפאת סופו) שנגמר ברגעים של אושר, ועל איך שאנחנו חולפים עליהם מבלי משים.

לא פלא שזה מה שאנחנו מחפשים,

מנסים למצוא אותם (את הרגעים) בדיעבד, ואולי מחכים להיתקל בהם בעתיד.

אם תשאלו לדעתי, אתם יכולים להסתכל בקטגוריה.

אנשים מתקשרים לנייד ואני מסננת אותם,

ואז הם מתקשרים הביתה, ומישהו אחר עונה,

ונותן לי את הטלפון, כאילו כלום.

יש אנשים שאני לעולם לא אסנן, זה כל כך יפה בעיני.

העיוור - אישה יפה יש לו, לו רק ידע עד כמה.

האמא - היא אומרת שהיא משתדלת לצחוק ולחייך.

החייל - שובר את היד שלו עם פטיש, כדי לקבל גימלים ולהיות עם אמא שלו בבית החולים.

האשה - אף אחד לא יוכל לעולם לדעת את האהבה שלהם, אחרי חמישים שנה.