חולשה.

גוררת בתוכה גם רחמים עצמיים.

רק להגות את צמד המילים האלה זה פתטי,

אולי אני צריכה לשמוע שוב את הסונטה הזו (של בטהובן יקירי, רק לחבק אותו),

והנה אני כותבת את המילה הזו שוב ושוב.

כל הרגלים שלי מלאות עקיצות מהדשא מאתמול,

גזרתי על עצמי אאוטסיידריות נצחית,

החיים שלי נראים אפורים מאי פעם,

וזה רק משתק אותי יותר.

מחר.

יותר מדי אותם הדברים

כל אחד לחוד

במרחקים עצומים אחד מהשני

וזה שזה חוזר על עצמו רק גורם לי להתייחס לזה באדישות

ולדעת שזה יחזור וישנה

או להחליט אחרת

כבר מזמן הפסקתי להיות נהירה, לא רק כאן בבלוג, הסתבר לי לאחרונה.

וכבר לא בא לי על השמש.

ונמאס לי. מכולם.

לא יודעת.

[אם אני לא יודעת כנראה שזה לא זה - השאלה היא אם הבין את זה ככה גם הבחור]