מפחיד אותי להגיע לשם,

להיות ניזונה מכאב, כמו שהיא.

הכאב הוא מה שיגדיר אותי

כמו שהוא מגדיר אותה.

גם מההיסטוריות היא ניזונה:

היסטוריה שלמה של כאבים, פיזיים או נפשיים.

היסטוריה של חרטות ומקרי מוות.

היסטוריה שמבחינתי היא בשחור לבן.

והווה, הווה שהוא כלום אלא התרפקות על עבר שכזה.

הווה שרירותי, כפייתי, כפוי

עתיד שהוא אי קיום.

(הנאות קטנות?)

עדין בתוך השפעת, זה לא עובר ממני, יש לי הרגשה שזה הולך להיסחב בי כל החורף.

שמי העננה האלה שתפסו להם ממשות כאן פתאום לא עושים עלי רושם, אבל באמת לא חם.

פעם ראשונה שלא מתחשק לי חורף.

ועדכון הפוסט הקודם: אנחנו כן (מתַקשרים, בניגוד למה שחשבתי).

ניסיתי לחשוב על השנה שהייתה,

קשה לי להוציא ממנה משהו מוצק,

קצת סתמית היא הייתה.

אולי אני צריכה לקרוא את הפוסטים מלפני שנה ולהבין מה נשתנה,

כי אני תמיד עם ההרגשה שדברים משתנים בי מרגע לרגע (משתנים-נבנים, לא באופן ארעי).

שנה נפלאה!

את העבודה שלי, שונה.

את החו"ל שלי, עם מישהו זרמן.

את האקס שלי, ידיד.

את הלימודים שלי, לדעת מה.

דירה לבד.

ספרים טובים.

מוסיקה.

כלי נגינה.

מחשב נייד.

מישהו.