סבתא אמרה שהיא לא רוצה לחיות יותר, שזה לא שווה את זה, הדבר שסבא שלי הפך להיות, הכדורים, החוסר אונים. כבר היה לנו מקרה של התאבדות בגיל מבוגר במשפחה. אני נאלמת. אני יודעת שאני צריכה למשוך אותה לחיים, כי ככה. אבל מבחינה מסויימת אני יכולה גם להסכים איתה בנקל.

אני לא רוצה להגיע למצב הזה, להיות בדעיכה המכוערת הזו.

אבל אולי מוגזם לבקש שהכל יהיה מושלם.

זה מאוד מתסכל אותי לפעמים ומזעזע.

אפשרות בלתי מוגבלת, תהומית.

אתה יכול להחליט שלא אכפת לך, ואז בעצם לא נותר לך כלום.

מישהו מושך אותי לעולם ולחיים,

אהבה ויסורים.

ויש לי נטייה להתייחס לכל העניין בסתמיות, מכיוון שזה חסר שחר.

בוקר. צבא. איחור עצבני. מבטים זועמים. מייק אפ למשרד. תסכול. יאוש. השתוממות. שעמום. שאיפות להיגמרות הדבר המייגע הזה. נסיעה הביתה. שיחת טלפון סתמית (קשר שמוצה עד סופו, הגיע לשלב של איבוד עניין). הצעה הזויה לטרמפ. סירוב. אוטובוס. בית.

שאיפות של העכשיו

להתקדם לאנשהו, להרגיש שאני לא דורכת במקום.

לצאת מהתסכול.