הכלום שלי נוצר כל כך בקלות

אני רק צריכה להיכנס,

והנה, אני בתוכו.

יש אמנם קצת טפטופים מבחוץ,

אבל הכלום שלי - הוא פנימי

(ואיתו הסתמיות).

במקום בו אני אמורה להרגיש בבית,

שם הם נמצאים, אורבים לי בכל פעם שאני דורכת

בכל פעם דורכת, ובכל פעם נופלת,

אל תוך החורים הכמעט-שחורים,

כמעט,

כי תמיד יש פתח מילוט כלשהו: לצאת.

סופ"ש נפלא.

כמה נחמד שנולדנו עם היצר לא לאהוב את העולם.

אחרת, מה היינו?

כבר אמרתי שאני מתעבת אותנו?

ואת עצמי כיצור אנושי שפל, כבר אמרתי?

אני לא מחפשת שלמות (בעצמי).

שלווה גם לא תניח את דעתי.

אפילו עם הנאה יש לי בעיה עקרונית,

כי בעיקר מסבכים אותי יחסי הגומלין בין ה'מה' לבין ה'איך'.

אני באמת מסופקת אם אני אוהבת את ה'איך' שלי עכשיו, את ה'איך' שהפכתי להיות, ואם יש לי בכלל 'מה', כלשהו.

כנראה שאני מחפשת תשובות טוטאליות לא קיימות.

(מעולם לא הייתי טוטאלית, בכלום).