חורים בגרביים,

אפשר להרגיש דרכם את הקור של הרצפה.

לדבר ברדיו, להתראיין לעיתון...

אחר כך לתת לחרטות להכות בי,

לעתים להוציא אותי משפיותי \\\

אך בלתי נמנע ללבוש גרבים ולהתראיין ולדברר,

גם אם מרגישים את הקור בכף רגל רגישה.

כמובן שהורדתי את הגרביים ולקחתי זוג חדש,

גם הוא יתפורר ויתחורר מתישהו.

(ואת המציאות שהבאתי על עצמי,

אשאיר לקומון סנס שלעתים תוקף אותי).

(יש בי שביב של תקווה שתבינו את המסורבלות שלי.

תודה על התגובות בפוסט הקודם).

נמאס לי ממרדף האגו

ומהזנב הזה

ומחוסר האונים שלי מול הישויות האחרות המתנהלות סביבי

אולי אני צריכה ללכת למקום אחר

המצבות החיות האלה רק גורמות לי לרצות למות היום.

היפר קיום מטופש.

אני לא באמת מצליחה להתנהל,

אלו כוחות אחרים שמושכים.

אין בהירות,

רק תעיה עיוורת,

תחושות.

למה אתם כאן? אני צריכה תגובה בבקשה.

זה קצת מוזר לי שיש לבלוג הזה מנויים,

האילמות אמנם כמעט מובנת מאליה, ובכל זאת -

ועכשיו (סליחה) אני סובלת מדיכאון אחרי לידה*

קשה לשחרר את בייבי לעולם

הוא כל כך תמים ופגיע

ושברירי ויפה

[ויש לי אנטי קליימקס מוצדק בהחלט (או מוחלט בהצדק),

ואני הופכת להיות קריזיונרית, בעיקר ל-ו החיבור,

ולכתוב במשפטים הולכים ומתקצרים

(כי ככה החיים?)]

*מטאפורית, למען הסר ספק.