יש לי יחסי גומלין מזוגזגים עם הכלום,

לעתים אני כמהה לו, שרק יבוא ויושיע אותי

מכל המון המתרוצצות שבראשי,

ולעתים, אני מתעבת אותו,

רק שילך, ייעלם, יפסיק לרדות בחיי.

[השורה האחרונה הייתה אמורה להיות - "אבל בסופו של דבר, הוא השולט",אבל זה יהיה קצת ותרני מצידי, לא? ואולי פשוט לא נכון. אולי כל הלוגיקה כאן כושלת. בסופו של דבר, ממנו אנו נוצרים ואליו מתים, אף על פי שלפי תורות מסויימות (ביניהן הקוונטים המפורסמת), הוא בכלל לא קיים.

וקצת טיפשי להחליט שיש לו מרות כלשהי, כאשר למעשה היש הוא זה שקובע, (אם יוצאים מנקודת הנחה שהיש במקרה הזה הוא אני). כשהיש נמצא, הכלום אינו, מה שמביא בעצם למשוואה: אני או כלום. אם כי, כאמור, היש מגדיר את האין, ולהפך, ללא היש, לא היה האין (אם אין כלום, אין אני). משמע, הם מנוגדים אך/ו תלויים אחד בשני, ותמיד אפשר לעשות את ההקבלה הנדרשת לחיים ומוות]  ביד הלשון?

בעקבות כל העניין הזה של לישון (שנזכר בפוסט הקודם) נפלה עלי שנת עילפון,

שינה שלקום ממנה היה בלתי אפשרי כמעט,

כשאני קמה משינות כגון אלה, הכל נראה מעורפל, ויותר מזה - מלאכותי וחסר טעם.

אולי זו לא שנת עילפון, אולי זו שינה של פיקחון.

לפעמים אני לא מסוגלת להחזיר את עצמי לעולם האינסטנט הזה, לא מסוגלת להתאושש,

קירות הבית החשוך שלי נופלים עלי, וכמעט ואין סיבה או רצון להחזיר את המצב לקדמותו,

חזרה בזמן במקרים שכאלו תהיה נסיגה מחשבתית.

הרגעים בפוסט הקודם היו בלתי נגיעים, והם אמנם נשארו כפי שהם,

ובכל זאת, הכל מאז לבש גוונים אפורים...

פתאום שבריריות, פתאום חולשה (עוצמתית כל כך),

מהטונים הכי חולמניים שהיו, הדיבור שלי הפך מלנכולי להחריד.

(עכשיו אני כבר במקום אחר).

טונים רגועים,

 חצאי מבטים,

עיניים מדברות,

 סקרנות קלה שבקלות,

שיחת חולין תמימה,

  פתאום הקול שלי ושלה ושלו נשמעים כל כך טוב...

 אפשר למות (בשלווה אמנם) מהנאה קטנה שכזו.

   שמש של יום חורף,

     לא קר,

 אפשר לעצום עיניים ולישון.