ראיתי סרט של וודי אלן, 'אליס', מין הקבלה לאליס הנודעת, מארץ הפלאות. אליס (מיה פארו, איך לא) היא אשת החברה הגבוהה שנמצאת במקום שהיא לא אוהבת בחיים, הבעל האמיד, הקוקטיילים, המניקור והרכילויות לא עושים לה את זה, כדי לצאת מזה היא נעזרת בכימיים (בדמות עשבים מטיבט). הדמויות של וודי אלן תמיד מהורהרות כל כך, יש בזה משהו ריאלי. אני באמת לא יודעת מה הנקודה שלי כאן. אולי שאני מוותרת לעצמי.

One pill makes you larger/ And one pill makes you small/ And the ones that mother gives you/ Don't do anything at all/ Go ask Alice When she's ten feet tall

היום כשלימדתי את הילדות לא הייתי שם וגם הן לא. צד אחד שלי אומר שיש ימים כאלה, צד אחר אומר שזה לא צריך לקרות, המריחות האלה, למרות שלפעמים מה שנראה כמריחה הוא בעצם הלימוד, עיכול. לא צריך לרוץ. אני תמיד רצה בלי לוג'יק אנד פרופורשן.

Jefferson Airplane

אספנו טרמפ, איש די מבוגר,

כשירד שאל איך מגיעים למקום שהוא צריך,

ניסינו להסביר לו במשך דקות ארוכות, בסופו של דבר הוא הבין, או אולי התייאש,

שהאיש הלך, הוא (האדם שהייתי איתו) סינן: "לא יכול לסבול אנשים שפוחדים מעצמם".

ושייקספיר כתב ביוליוס קיסר  "מוגי הלב מתים פעמים רבות לפני מותם" - הציטוט הידוע.

אולי זה בכל זאת שם, לא בהכרח מרכיב עיקרי. זה לא ממש עונה לי על הצרכים, להכניס פחד לכל העניין הזה.

אולי זה לא משנה מאיפה זה בא, אלא לאן אני לוקחת את זה.

הרכבת קוראת לי. אם עד עכשיו רק דיברתי עם עצמי אני הולכת עכשיו לשדרג את זה ליחסי גומלין רב מימדיים עם התת מודע שלי - לישון וכל זה.

alas. אולי אני בכל זאת צריכה בלוג פרטי.

סופשבוע של סגפנות, טיפשית בעיקר. אני באמת לא יודעת לאן בכלל אני רוצה להביא את עצמי. אין לי כל כך חשק לכלום בזמן האחרון. חתכתי את עצמי מכל מאורע כמעט שהיה בחודש האחרון. החיים המתנהלים על מי מנוחות קטלניים, קטלניים לאי אלו משאלות שהיו לי פעם, ניסיתי לכתוב פה משהו ברשימות שם משמאל, אני לא מצליחה לקרב את זה אלי, את החיים. _היו אצלנו הרבה משפחה היום. אישה שאני מאוד אוהבת מנסה לעורר אותי לחיים. אישה אחרת אמרה לי שאני רצינית מדי, מהורהרת מדי, שאני במקומות אחרים. אני יודעת. אני אף פעם לא פה. 'לא' זו מילת מפתח, מאחוריה עומדים אלף נימוקים, את ה'כן' שלי אני לא מוצאת. _ישנתי עם אור דלוק. היו לי חלומות על שהכל מתחת למים ועל דבורים, ועל הקומה ה-25, ועל עוד משהו דרמטי יותר שאני לא מצליחה לזכור, כמתבקש.