אנושי,

                                              אנושי מדי,

                                         אנושי להחריד.

                                האנושות מזעזעת אותי.

                       לומר שהמציאות סוריאליסטית,

                זה כבר לא פרדוקסלי, ואולי מעולם

       לא היה. מיליארד נקודות קטנות שחורות בעלות

           מנגנון להשמדה עצמית. לפעמים כל הטוב

      מתגמד נוכח האימה, הכיעור הקיומי.

   המין האנושי משתקף בי, אבל

  אני מתעבת אותו. מתעבת

 את את ההצדקה הקיומית

 האונסת שלנו.

כן, כל הנשגבות הזו, חולמנות מזעזעת,

מתכווצת לקווים מציאותיים מדי, מציאותיים להחריד.

בזמן האחרון אומרים לי שאני צינית,

אני אפילו משעשעת אנשים עם הציניות הזו,

(מין גילוי של הצד האפל שלי?).

ציניקנים אני אוהבת, אפילו מתאהבת.

ברגעים הציניים-באמת שלי אני באופוריה.

יש כל מיני סוגים של ציניות, ציניות חכמה, ציניות רוטנת, ציניות עצובה, ציניות מצחיקה...

כשצינים מעידים על עצמם ככאלה, זה הופך אותם ל...?

באמת שאין לי מה לכתוב**,

ולא שהכל רגיל במיוחד,

היה לי משהו לכתוב,

אבל דיברתי על זה,

וזה קצת הוריד את החשק.

בכלל, כל דבר שמקבל צורה במילים אמורות***,

פתאום הופך טריוויאלי

או מתגלה כבלתי מובע בעליל

(דבר מה שאי אפשר לומר****,

לא מסוגלת כבר אמרנו?

כשאני מנסה להביע רעיונות נשגבים

הם נשמעים נורא כל כך, לרוב).

אולי זו דוגמה טובה*****.

*באשר לכותרת, אין תחושה גרועה יותר מאשר תחושת "צר עולמי", בעיקר שלפעמים הוא צר ואף סוגר, אם כי אנחנו ביחסים פתוחים לרוב.

**סתירה עצמית.

***ולא שבמילים הכתובות אני משהו, עיניכם הרואות, אי אלו.

****אני לא יכולה לומר.

*****כי נשגב כאן בטירוף.