קצת קצתי מלכתוב על ייאושים מתמשכים ואופוריות רעועות,

אולי כל תעלות הניקוז מובילות אל בור אחד.

באידיליות מרהיבות, מקושטות בקצת תוכן מפעם לפעם,

יש טפטוף אחיד ומתוזמן, מתחת למשקפי שמש בצבע אדום כהה.

והכל מטופש עד כדי גיחוך, מגוחך עד כדי דמעות.

נמאס לי מימי ראשון גרוטסקיים.

הדרך אל האופוריה הייתה תלולה.

באופוריה שכזו, הכל מט ליפול,

עומד על בסיס רפוי במיוחד.

אני צוחקת ללא הרף

מכל הצרות שגרמו לי לבכות שלשום.

אולי זה תהליך,

אולי יש כאן התקדמות.

(במקום להפוך דברים לחסרי משמעות, לראות אותם (עכשיו) כעתירי משמעויות עד כדי גיחוך)

אני באמת לא מסוגלת לאהוב את עצמי עכשיו,

זה לא יהיה אמיתי.

ולך תגיד שאין לך אמת.

לעצור

להזדקף ולעצום עיניים

לשאוף אוויר של חורף

ולתת לכאב למלא אותך עד כמה שניתן

למחשבות לרוצץ את ראשך

(אם אפשר לקרוא להן מחשבות)

אולי לא יהיה טוב