כי לעשות ממני מיתוס נטו המה,

אך לא טמנו הללו ידם בצלחת,

ובמהרה הגענו למצב של ,,המיתוס ושיברו''.

אולי גם אני לוקה,

נופלת איפה שכולם נופלים,

בונה מגדלים שסופם להתמוטט,

(עם נורות אזהרה טיפשיות,

שלא מסוגלות להפסיק להבהב,

גם אם מתעלמים מהן, כך או אחרת).

[היא אומרת]

שכל הבעיות שיש לי,

אלה בעיות מבית.

מושרשות בי עמוק.

ושאני הדור שאמור להתגבר,

לשבור את הרצף,

ושזו בעצם המטרה,

שאנחנו בלא-מודע מציבים לעצמנו.

[והוא חושב]

שהחיים שלי טובים מדי,

והוא רוצה שיהיה רק טוב,

לא טוב מדי,

אין דבר כזה.

כשטוב מדי חייבים לערער משהו,

אחרת דברים יתערערו מעצמם,

לא?

אבל (אני אומרת ש)לא אכפת לי בכלל,

מתסביכים ושטויות פרוידיאניות,

אני רק רוצה שדברים ילכו כמו שצריך.

[לא בקונפורמיה,

שילכו כמו שאני אוהבת].

אבל כן, יש בי שטויות מבית,

וטוב לי (ברגעים בהם אינני מבקשת שלא להיות).

משולש רצחני (אני הוא והיא, גרעיניים משהו).

האם מספרת ההתלהמות

שאין היא בעצם פוסקת

כי שלי היא?

מה איני מעצמי

להעלות במרחב

דבר

זולת הכתב

(אנאלוגיה)

אולי לא לגור בבית לא שווה את זה,

אם אין פסנתר

לנגן בו,

את שמתנגן לי בראש.

הידיים שלי לא עוד מרקדות.

מִקְלַד שווא?