חזרתי לבית ריק באחת בצהריים, אחרי שמילאתי שתי משימות. הצבתי לעצמי עוד כמה בהמשך. רציתי לחזור לאותה עוצמה רגשית שבה כתבתי לה בפעם הראשונה. אבל הסערה כבר שככה. אולי אור יום קריר מפוגג אותה. משום מה נדמה לי שמעוף מתמשך אני יכולה להשיג רק בריחוק מהשגרה, במקום שבאמת צריך לעוף אליו, מקום רחוק, בארץ אחרת. אולי עוד נצליח להגשים את החלום הזה של לעשות את מה שבאמת רוצים. אבל תמיד זה קצת מפחיד. לפעמים גם שעת לילה מאוחרת ושקטה יכולה לעזור. אבל קר מדי מכדי להיות מחוץ לשמיכה. מישהו כתב לי שאני נוודת, סתם כי הכרנו פעם בהקשר כזה, אבל אולי אני צריכה תמיד לשנות (כולנו?). הרי זה העניין בקריאה ובכתיבה, לא? ובחלומות.

מהחוץ הגשום אל חשכת הבית

*

אתמול כתבתי לה אחרי שנים

*

עכשיו אני מחכה לו שיחזור

*

כנראה שהוא יחזור בקרוב

*

ואולי בינתיים אצליח לעבוד

*

פתאום יש לי חשק ליצור

*

קצת כואב לי הראש מהלחם

*

מצב רוח טוב כזה. של בדיוק

*

אולי כי פתאום ענייני המשמעות והמהות הפכו ברורים יותר

*

אני מקווה