הולך במרחבים הלבנים, מכחכח בגרונו ארוכות, מעיף מהאופק כל דבר צבעוני, כל פיסת זיכרון. ברקע רוק וחשמליות ומוסיקה קלאסית. ספרות רצות, מתאחדות, מתחלקות. כפות ידיים חמות, כמעט לא נוגעות, נוגעות פה ושם, מאלתרות. סדין בצבע תכלת בהיר מאוד, כמעט לבן. ארשת פנים חמורה, לפעמים צחוק רם משום מקום, בעיקר מעיתונים וספרים. פותח חלונות לרווחה ונושם את הלילה. גוזם עצים ירוקים בגינה, למורת הרוח שלי, עם חשיבה בלתי אפשרית לעתיד, רק הוא יודע. מכבה את האורות בכעס על ההדוניזם השולט בממלכתו.

משתגע מהבלגן שלי, ומזה שאני לא מחושבת, אוהב את האהבה שלי לדברים שהוא גרם לי לאהוב.

לאהוב אותו כל כך מבלי לדעת עד כמה.

לחוץ. מה תעשי כשתשחררי? אשן כאילו אין מחר (כועס וצוחק).

אני צופה מהצד במעין מוזיאון שמראה את ההבדלים בין שתי תרבויות, ההינדית והברזילאית. המיצג של התרבות ההינדית הוא גליל בגובה של כ-2.5 מטר ובקוטר של מטר על כולו מחוברות בובות שעשויות מחתיכות עץ שטוחות, צבועות שחור לבן, וכולן נעות סימולטנית אחת עם השניה בפעולות גומלין כמו לחיצת ידים, נשיקות בין נשים, סחר בשווקים, ארוחות וכדומה. הגליל מסתובב באיטיות והבובות נעות במפרקיהן. המיצג השני היה מרובע כמטר וחצי על מטר, והוא יצג את התרבות הברזילאית. שם הבובות היו תלת מימדיות ונעו בתנועות מעגליות, כך שבובה אחת של פרש עוברת בין כולן וזה מה שגורם להן להסתובב במהירות, רוב הבובות שהוא סובב הן נשים שהוא מנשק. לאחר שהוא עובר בין כולן כל המיצג מתמלא נוזל ירקרק, וחוזר חלילה. מומחה לעניין אומר כי המיצגים מדגימים את התרבות ההינדית כתרבות שסגורה בתוך עצמה ואת הברזילאית לעומת זאת כמתפשטת. זה היה חלום. לא מבוסס על שום דבר הגיוני.

איבדתי זמנית את חוש הריח, [הצטננות].

כך יצא שאיבדתי גם את התאבון - אין טעם לדברים,

אומרים שריח מהווה 70% מהטעם, אולי אצלי זה אף יותר.

אני מצליחה להנות מעט רק מהמרקם של האוכל.