ארבע וחצי שעות שינה. יקיצה איטית. אסוף ברישול, כמובן. טרמפ טוב. ליצני חצר. שלום מתלהם. שלום מנוכר. שלום אמיתי. ארכאיות מפוחדת מעצמה. שלום נשיקות. מנטה ברמת המופשט. נס על חלב. ניוטרל, קצת. שרוול עצבני. טיק. טק. תשעים דקות מבלי לצאת מעצמי. אנחה. היכרות עם איש נפלא. צרימות, חריקות, כחכוחים טורדניים. עמידה ממושכת עד כאב. פיזור מנומנם. ארץ נהדרת. חסר אתה חסר.

[בוילר מניפולטיבי, שיער רטוב על הכרית, ריח של שמפו שאני לא מספיק אוהבת, שעות שינה חמקמקות, בקרים שכאלה...]

יש לי אידאה שהולכת ומקבלת אחיזה במציאויות של ממש

ומספר אנשים שעולה על עשרה שמתנהלים אליה

וקצת יותר אנשים שמתאהבים בה

ומפרסמים אותה, קצת פה קצת שם

ולעתים אני תוהה אם האידאה מספיק חזקה שלעצמה

אם אני מספיקה כדי להכיל אותה, כדי להוביל אותה,

רק משום שזו האידאה שלי?

אני יודעת שההתנהלות של זה היא לגמרי ההתנהלות שלי,

וזה גורם לי לאהוב אותה ולעתים לאהוב פחות,

ולפעמים לחשוב שזה פשוט מוזר, שהדבר הזה קיים בכלל,

נושם ולא מתכוון להיגמר או למות בזמן הקרוב,

אידאה שמחזיקה את עצמה.

 אחרי כמה הצטמררויות קרירות

 הכאב עולה לי לראש, בין העיניים.

 קצת גם בגרון.

 רחוק וכואב.

                                 *