אולי לא כולם כאלה, כי אם רק האחים שלי.

אבל הם טוענים שהם האפגרייד ואני הפג תוקף.

אולי לא חינכתי אותם כראוי, אולי ניסיתי יותר מדי,

אולי אלה הורי היקרים שלא השקיעו מספיק זמן ומחשבה.

אוף. נמאס לי לשמוע את השירים של כוכב נולד או מהשזהלאיהיה מהחדר הסמוך.

יש לי תחושה שזה לא יעבור להם לעולם.

[המממ... הפסקת חשמל יזומה?]

כמה כיף לחזור הביתה!

בכל פעם שהאייסיקיו פועל (דבר נדיר לכשלעצמו) המקלדת והעכבר מפסיקים לעבוד.

בכל פעם שאני מנגנת בפסנתר, אני מתחילה להתעטש כאילו אני אלרגית או משהו, אולי זה האבק.

בכל פעם שאני מרימה ידיים ומחליטה להחרים אנשים, הם מתחילים להתקשר אלי.

בכל פעם שאני מאבדת נעל, אני מוצאת אותה במקום של הכלב (זה מהפוסט הקודם).

בכל פעם שאני כותבת פוסט דבילי שכזה אני מגיעה למסקנה שהוא חסר כל תוכן של ממש, אבל בכל זאת מעלה אותו.

תגובות יגידו, אם בכלל.

הוא חבש כיפה ודיבר תאילנדית שבה היו שגורים ביטויים כמו "ברוך השם".

אחותי. היא שרה כמו ממותה.

אחי. מתכתש עם הכלב.

הכלב. טיפש.

אני. משעממת.