"I've always enjoyed basking in the presence of great minds-perhaps because I need models for my own development, perhaps I simply like to collect them".

(לו סלומה, כשניטשה בכה, ארווין יאלום. מסתבר שבאמזון אפשר לחפש בתוך הספר.)

הייתה לי כרגע שיחת מסרים-מיידיים עם ידיד.

זרקתי לו בערך שלושה שמות של אנשי מדע ורוח שאני מכירה אישית (את הילדים שלהם בכל אופן).

מרגיש לי צהוב, כל הדיבור הזה של קרובים לצלחת.

ובאשר לבלוג, עם כל פוסט שנכתב פה אני בתחושה של דז'ה וו, פוסטים שחוזרים על עצמם. ואפילו את השורה הזו כבר כתבתי פה פעם, ועכשיו היא מוצגת פה בחצי-ורסיה: משהו פה הולך להשתנות?

הייתה אופוריה.

נגמרה.

עכשיו עייפות שלא עוזבת אותי.

(אולי עקב גמילה לא רצונית מנסקפה*).

* נגמר לנו הסוכר ויש רק סוכר שמתחזה להיות סוכר חום, אבל הוא בעצם סוכר ענבים או משהו.

היו רגעים בלתי נגיעים היום (רגעים  ששום רגש דיעבדי לא יכול עליהם) 

אולי משהו בשמש התל אביבית הלא חמה במיוחד עשה את זה למושלם.

[ולא משנה איך תחושותי מכות בי עכשיו, והן לא כל כך, הם ישארו בלתי נגיעים.]

אחר כך כבר החלה הדרך לאבדון,

לאט לאט ובמתינות,

כמעט לא שמתי לב.

אולי רצף של סיטואציות שלא רציתי להימצא בהן, או שלא נמצאתי באחרות.

זה לא פוסט יאוש, לא מוצאת מילים יפות להגדיר מה זה כן.

סילחו לי על הגמגום ועל המילים הפשטניות. הכותרת הייתה אמורה להיות 'נפילה', אבל זה יהיה אובדני מדי מצידי, לא?

יש משהו בפוסט הזה שמזכיר לי את הפוסטים של לפני שנה.  אני תוהה אם יש טעם בלפרק ולפרק ולהטביע את עצמך בתחושות כמעט ידועות מראש, בעיקר כשהכל הופך להיות עניין שבהרגל.

קרוב משפחה רחוק

צלמי אותי בבקשה

לשם מה, את בוודאי שואלת

לאתר הכרויות

בפלאי הטכנולוגיה הוא לא בקיא

מה, את יכולה להעביר לה לאימייל עוד היום?

ישנתי וישנתי (ובכל פעם מחדש התעוררתי מחוסר יכולת לנשום)

קראתי (קצת מאוד) ואת העיתונים של שבוע שעבר

הכנתי מרק ירקות (לא מסובך כמו שחשבתי)

ותפוחי אדמה אפויים (יצא נוראי)