באמצע דרום תל אביב הוא שרוע, על מדרכה צרה במיוחד. מגיע לו, הוא שתה יותר מדי, אומרות שתי נשים בחנות ליד, שימות!

רוכב אופניים כמעט ונתקל בו, אך באקרובטיקה של רגע האחרון מצליח לעבור לידו בכמה סנטימטרים.

שתי עוברות אורח אחרות מרימות רגל ועוברות מעליו, מבלי להסתכל אפילו.

ולי קשה לנתק מבט מהסיטואציה, אבל אני מאחרת.

קראתי את הגלגול אתמול.

(מדובר באדם שמתעורר בבוקר ומגלה שהוא חרק)

גם אני רוצה להיות חרק.

זה יפתור אותי מכמה החלטות חשובות, ומכל גינוני הסרק האלו.

לא לכולם מתאימים החיים האנושיים.

מה גם שתמיד נמשכתי לנכויות.

ולפעמים כתבה לעצמה על העניין הפרדסקלי, על נטייתה הטבעית להיות לא אמיתית. היה זה יצר הנחמדות ששלט בה, וגרם לה לעשות דברים שלא רצתה בהם. או אולי טבוע בה עוד משחר ילדותה האלטרואיזם המטופש והאמנם חסר יומרות אך גם חסר צורה, אולי הוא השולט. הו לא. לא יתכן כי הדברים אשר קורים מתחת לפני השטח כל כך שונים מהרצון ההגיוני ומאלו שאינם לכודים בגדר התת מודע. ותהתה לעצמה (אני תמיד תוהה לעצמי), מה הטעם בכתיבה המסובכה והנלוזה הזו, שלא יצא ממנה דבר. והאיך יתכן שנוצרה בה בכלל התהיה להעבירם לבלוג. ועוד בשעה שכזו, בה הפוסטים תמיד יוצאים חסרי טעם, לא נהירים ומיותמי תגובות.

(אתמול, 4 בבוקר, שני חלקי הפוסט).

לילה טוב.

עדכון: כמעט שכחתי, מכאן ההשראה.