האחת גרועה,

השניה גרועה יותר.

בחרתי בגרועה יותר,

הנינוחה יותר,

החמימה יותר,

הפחות פורצת מוסכמות,

מאוד בתוך הנורמה,

האופציה הלא אגואיסטית,

האופציה ששומרת על הכל במקומו,

האופציה שמחבקת אותי,

שכמעט אומרת שכל מה שאעשה יהיה בסדר,

אך ממאנת להרפות ממני,

האופציה הכי לא מינימליסטית,

והכי לא ארטיסטית,

והכי לא מייסרת,

וכמעט הכי נכונה.

והאופציה הקרה, המחושבת, האנטי-סוציאלית,

האופציה שזנחתי,

נשארה בגדר הזיה מתוקה

רק בגלל קולותיהם של אחרים.

מבחירות גרועות אפשר רק להביט קדימה

ולדעת (עד כמה)

העולם בכף ידך

(ועד כמה טוב שהטיפשות שלי ביקרה בדיוק בזמן לתובנות מפתח).

***

אגב, היום הצלחתי לא לאהוב אותו יותר, לעולם.

לא עוד התרפקות על נוסטלגיה ארורה.

לא לחשוב עליו בכל פעם כשמדברים על סרטים בריטיים

לא לחשוב עליו בכל פעם כשאני עוברת ליד הסינמטק

לא לחשוב עליו בכל פעם כשאני מכינה ארוחת בוקר

לא לחשוב עליו בכל פעם כשאני חושבת על שחקנים גרועים במיוחד

לא לחשוב עליו בכל פעם כשאני רואה זוגות מחזיקים ידיים

לא לחשוב עליו בכל פעם כשאני רואה כלניות

"תני לזה יומיים"

מצטערת על הניתוק.

אני פשוט ממש מתחרפנת בזמן האחרון,

ויש אנשים שהם צינור ישיר לטירוף שלי.

אני לא יודעת אם זה טוב, שלא טוב לנו ביחד,

אולי אנחנו באמת פותרים תסביכים,

אולי לא.

(אולי נמאס לי מהחרא הפרוידיאני).

נשיקות.