אני יורדת מהמכונית, נכנסת לבניין, ואז למעלית. הדלתות נסגרות, אני נרדמת (בתוך המעלית). כשאני מתעוררת לאחר כמה שעות/דקות אני מוצאת את עצמי במקום החשוך לחלוטין הזה חושבת על הא' שמחכה לי למעלה בדירה ועל הא' שמחכה לי במכונית, אובדת עצות באשר על איזה כפתור ללחוץ עכשיו, אני לוחצת על כמה באקראי. הא' שלמטה מביט בשעונו בדאגה, הא' שלמעלה טרוד בשלו אך גם בי מעט. בחזרה לחדר החשוך שלי.

[הפעם זה התחיל בתחושת נימול בראש, ידעתי שזה הולך לקרות. כבר שנה מאז התקופה האחרונה בה היו לי הזיות. לרוב זו מציאות קיימת שמשנה צורה לקונספט של חלום. חצי חלום צלול עם קצת מאפיינים קלים של שיתוק שינה. תמיד במצב של טרום/פוסט שינה, בטח קשור לשינה הפחות סדירה שלי בשבועות האחרונים. בדרך כלל אלו הזיות מטרידות, מטריד עד כדי כך שאני תמיד מנסה להעיר את עצמי. ובכל זאת, נכנס לקטגוריית החלומות.]

(שמש צורבת

שיזוף שאני לא אוהבת

פרצופים מלפני שנה או שנתיים

עולים ורוצים להיפגש איתי

יהיה מוזר)

ג'ניס בשמונים ושמונה, מלכה. וסקוט (ג'ופלין) שפתאום נזכרתי ששנים  עברו מאז הפעם האחרונה ששמעתי אותו לאחרונה (ניגנתי אותו פה ושם, אבל רק דברים של מתחילים) וג'ניס - הלוואי ויכולתי לשיר ג'ניס, אבל היכולות הווקאליות שלי לא משהו, במיוחד לא עם כלים חיצוניים (גיטרה, פסנתר). בכל אופן, ג'ניס לוקחת את סקוט בגוגל.

עכשיו לו ריד נכנס לתמונה ממקומות אחרים (בכל פעם שאני שומעת את השם שלו עולה לי בראש המקצב של 'הירואין'), מותק.

בעצם הסיבה של הפוסט הזה, היא לשלוח אתכם אחורה בזמן אל כל כוכבי העבר הישראלים בפאסון אייטיזי למכביר

http://www.youtube.com/watch?v=caKTyxB1amI&search=%D7%A2%D7%9D%20%D7%90%D7%97%D7%93

זיהיתי כמעט את כולם, מלבד שניים. תיהנו. 

הקיץ הזה עדיין לא ירד לי לתודעה. עדיין לא נתפס לי. אני באמת לא יודעת מה אני הולכת לעשות. כן, זה פחות מטריד אותי מבעבר, אבל עדיין מטריד. הקיץ הזה הוא בלתי ניתן להנאה, לא כמו שחשבתי שיהיה. הוא מין קיץ של 'לחיות את החיים', לא ממש מוצאת טעם במנטרה של 'לחיות את החיים' אני צריכה קצת יותר מזה, או פחות. עכשיו אני רק חיה, עובדת על הבייביז שלי שבספטמבר יגיעו לשיא האבסטרקטיות שלהם, חלקם אולי לפני, חלקם מראים צורה כבר עכשיו, אבל לא שבאמת אכפת לי, לא נראה לי שאהיה בסביבה כדי לקטוף את הפירות, אותי במקרה הזה מעניין רק ההווה שלהם, ואיך שהוא מתקשר אלי. עכשיו מין מוות אחר מהלך עלי, מוות של האישה שאני רבע היא, אנחנו מחכים לתוצאות הביופסיה. היא כבר הרגישה את הגוש לפני שאבחנו, זה לא כל כך טוב. סבתא שלי היא בין האנשים הבודדים שאני אוהבת.  לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תלך, לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תעבור כימו אפילו. אני במקומה הייתי נותנת לסרטן לאכול אותי, אבל אצלה זה משהו אחר. (הרבע היא הזה שבי כל כך מתפקד בי עכשיו, אני רואה אותה בי המון פתאום, ומצד שני, אני מוצאת את עצמי לא חושבת עליה, רק על המחלה שלה, על מה הולך לקרות עכשיו, מה יהיו התוצאות).