נורא להיות מאושר.

והוא נידון לאושר

לשארית ימיו העלובים.

אבוי.

אני יכולה להגיד בלי ציניות,

שהוא כבר טעם וטועם מהעולם שאחרי,

מהעולם הבא,

כל יום.

מלבד כאבים פיזיים שתוקפים אותו מעת לעת

ומעוותים את הפנים שאחרי תשעים שנה

מביעות חוסר מודעות טוטאלית...

(סבא)

אבל אולי זו רק הפרשנות שלי...

***

למרות מעט השעות שישנתי בלילה הקודם

אני לא מצליחה להירדם

כבר שבועות

שלא ישנתי שינה טובה

כשסיפרתי לה את החלומות המטורפים שלי

היא אמרה שיש לי תסביכים

נגיף חולף שעשה בי כרצונו

ואני לא יודעת מה יותר

הוא או מיליוני הכדורים

בשלל צורות וגם צבעים

שמסתבר שככל שהם יותר קטנים

ככה הם גם משפיעים

***

וככה, אני והמיטה, והמיטה ואני

מדי פעם גם כמה דפים (בתוך ספר) השתרבבו להם בין הסדינים והשמיכות

לעתים היו הספרים בעברית מדוברת מדי, לעתים לא מדוברת כלל

(קצת קשה לי עם המדוברת, תהרגו אותי, מעדיפה תרגומים ישנים)

מה שהביא אותי לפוסט מדובר במיוחד

עם מילים כאלה שאני לא כל כך אוהבת

***

וככה, ככה אני זורקת על הבלוג הזה

ואם בא לי באמצע הלילה לכתוב תחת השפעת הכדור הקטן האדום

אני כותבת

כי מתחשק לי

***

וככה בימי חמסין

מצאתי את עצמי מזיעה בתוך פוך

כי היה לי קר וחם

וצמרמורות ותה ומרק ומקלחות חמות

הו, וגם משאף, בל ישכח

***

אבל עכשיו נגמר, כמעט.

במקום בו אורות ניאון מורים לי לאן ללכת ומה לחשוב,

את החפצים הנשמטים מידיי אנשים ממהרים להרים (ומחייכים).

מלחמת כריות על הכביש,

בין משאית שתומת עין וטנדר מלוכלך,

נוצות שנותנות הרגשה של מציאות הזויה להטריד...

מחר אולי אהיה דג בחכה, אבל היום אני הקפטן,

אולי כי יש לי את האמצעים.