מסתבר שיש להם הלך רוח אחר משלי, הגעתי למסקנה שאין לי יותר מדי "תחומי עניין משותפים" (ביטוי פלצני משהו) עם האנשים האלה, ואני לא נהנית איתם. אולי הצבא גמל אותי מההרגלים המפגרים שלנו, ואולי להפך- אולי זה פשוט ניוון אותי מתענוגות החיים האמיתיים (עכשיו הגעתי לנקודה בה אני אף לא מובנת לעצמי, משום שלפני רגע החלטתי שזה לא תענוג...).

ואולי אני סתם מזיינת את השכל, כהרגלי.

האם תמיד דברים טובים יימשכו כל כך מעט זמן?

הפרדוקס כאן, הוא שאני מרגישה שלמה עם זה שהפסקתי את זה, למרות שאני יודעת שזה היה ממשיך להיות טוב, אבל מוביל לדברים שאני לא רוצה. טוב, החלטה שלי, אז אני מניחה שאין לי את הזכות להתלונן.

בחזרה לשיגרה המרה והאפורה (בהנחה שיהיה בסדר, כי אני סתם מקצינה דברים, כרגיל ).

יום ראשון מחר.

שבוע נעים לכולם!

(פרץ של עליזות, לא ברור...)