רגעים מושלמים, אבסולוטים, בלתי-נגיעים,

האבסורד המדהים הזה, שלשמו אנחנו כאן.

אני תוהה אם הנדירות שלהם חיונית.

את רובם אני שוכחת.

אתמול הלכתי במחוזות בהם תמיד ידעתי שאהיה, מאז ילדות -

בזמן האחרון הטלתי בזה ספק.

אני צריכה לקום ולעשות מעשה בימים הקרובים, אחרת...

יש משהו בלתת שם לעצמך, גם אם הוא סתמי.

יש משהו בלכתוב באופן קבוע, גם אם הכתיבה שלך לא דורשת מעצמה.

יש משהו בלאהוב את התגובות, אפילו אם הן סתומות לפעמים ומגלות עד כמה שכתבת אינו נהיר.

יש משהו בלכתר בכותרות לא קשורות, בטענה שזה ארטיסטי משהו, ציני או סתם יומרני.

יש משהו בללכת ולחזור, להפסיק ולחזל"ש, לקחת פסק זמן ולשוב כי מתחשק לך - זה הופך את הכל ליותר דרמטי, בעיניך לפחות.

יש משהו בלכתוב פוסט בעל 5 שורות שמתחילות באותן שתי מילים (כמו איזה קטע מיום הזיכרון) וממשיכות בזיוני שכל, בתירוץ שבכל זאת יקח לך זמן לחזור לעצמך (ובכל זאת!).

וזאת בהנחה שנשארו לך עוד קוראים.

היה פה כיף פעם.

נראה לי שאני חוזרת.
(החודשיים האלה נראו כמו כל כך הרבה זמן).