*

שני סטודנטים מילואימניקים:

א: לפי מה שכתוב בעיתון, בורחס הולך להיות הגנרל הבא של לבנון.

ב: "ואז יהיה שלום".

*

(כשאני חושבת על מה עושה לי את זה בספרות

אני חושבת על בורחס).

*

מחר קבעתי עם מישהו לרוץ איתו. זה רץ בסינמטקים, לא?

*

בזמן האחרון כל שקראתי היה מאמרים מקצועיים (של אמא), ספר ילדים (שסבא שאני מכירה כתב), עיתונים (שדווקא הפתיעו לטובה), ואינטרנט כמובן. וקצת בורחס במנות קטנות.

*

אבל אני כותבת.

*

ואפילו קצת אופה (שינוי תדמיתי), עוגיות.

כמו שזה נראה עכשיו,

כנראה שאלך על זה.

אלא אם כן תימצא

סיבה מספקת ללמה לא.

או אלא אם כן ימצא,

מישהו שיניע אותי מלעשות כן.

ואולי, במקרה הטוב, ימצא משהו

טוב יותר לעשותו,

מאשר ללכת על הבחירה הזו

שנראית עכשיו כמעט בלתי נמנעת,

שכמעט נראית כורח הנסיבות

ולא ברור לי אם זה מה שהחלטתי

או מה שאני באמת באמת רוצה.

יש לי חודשיים בערך לברר.

ותוך כדי להתארגן.

מוזר להתארגן למשהו שלא יודעים אם רוצים.

[למרות ש... מה אנחנו כן יודעים?]

כי בכל זאת, כמו שזה נשמע פה,

זה נשמע קצת כמו ברירת מחדל.

[אף אחד לא היה שמח במיוחד לשמוע,

על ההחלטה הלא צפויה הזו.

כולם ציפו למשהו אחר,

לבחירה בדרכים המקובלות.

ואני, לעומת זאת, ציפיתי,

שישמחו על כך שקיבלתי החלטה.]

ואולי זו המטרה הנבזית שלי? לקבל החלטה,

מבלי לחפש בה את הרצון האמיתי שלי.

 רק החלטה ששואבת אותי

לסוג מסויים של חיים, לא בהכרח אלה שאני רוצה?

כמו שזה נראה, אני הולכת על זה.

יצאתי את ביתי,

השמש זורחת,

טרקטור נוסע בשדה,

להקת ציפורים שחורות מתעופפות.

כל הירוק הזה,

והכל ואני.

דקות של אידיליה.

When Jane Austen was once asked what she wrote about, she is said to have replied: 'I write about love and money. What else is there to write about?'

(אהבה זה לא הסיפור).